ההצגה 'המשרתות' מאת ז'אן ז'אנה, בביצוע אנסמבל 'המוזות מההר' מחיפה, עוסקת בשתי משרתות שכותבות מכתבי הלשנה שקריים על בעלה של אדוניתן, ובמקביל עורכות גם חילופי דמויות לשלה.
למרות הדמויות הנשיות והבימוי הדינאמי גורמת ההצגה בסופה לתחושה של כובד ראש מעיק. זאת כי ההצגה עוסקת בבגידה כטעם החיים.
הבגידה היא הנושא האהוב על ז'אנה והוא חוזר אליו שוב ושוב מזויות שונות. הבגידה בעיניו היא הג'וס של חיינו. זאת הבגידה שלנו בעצמנו, באנשים שאנחנו אוהבים, במערכת שמגדלת אותנו ולהפך: הבגידה של המערכת בנו כמו שחווינו בתקופה האחרונה מצד הרשויות השונות, הבגידה בנו של האנשים שאוהבים אותנו, וכך הלאה.
יש סרט שנקרא 'המתיקות שאחרי', שעוסק בתאונת דרכים מחרידה של אוטובוס תלמידים שהעדה היחידה מביניהם, שהפכה לנכה קשה, מסרבת להעיד על מה שקרה למרות שהדבר יעניק לכולם סכום פיצויים ראוי. זאת כי יש לה מכך תחושת מתיקות. 'המתיקות שאחרי' זאת המתיקות שחשים הבוגדים לאחר הבגידה. לבגוד, לבגוד ולבגוד, כי למלך אין בגדים והוא עירום.
בימים אלה של ערב תשעה באב חובה עלינו לזכור כי הבגידה היא מוטיב מרכזי בקורות העם היהודי עוד ממעשה עגל הזהב ומימי חורבן בית ראשון ושני, דרך גירוש ספרד, השואה, ועד פינוי גוש קטיף. כל האירועים הקשים האלה אירעו בתשעה באב, ובכולם היתה הבגידה מוטיב מרכזי, שהוזכר ותואר בפרוטרוט בכתובים ובמסורה הדתית. כך לדוגמא, צום גדליה בג' בתשרי הוא לזכר גדליה בן אחיקם, הפחה שמונה על ידי מלך אשור מיד לאחר חורבן בית ראשון על מנת לשמור על הקהילה ששרדה בארץ ישראל, ונרצח על ידי ישמעאל בן נתניה הטוען לכתר.
השאלה המתבקשת מאליה בערב תשעה באב היא האם גם הפעם, כמיטב המסורת, יהפוך היום הזה ליום חורבן מחמת התגלגלות מבצע 'צוק איתן' לדרך ללא מוצא, או שהפעם יהפוך תשעה באב ליום שכולו שמחה, וזאת על פי נבואות אחרית הימים.
