6.9.2011

האנשת המטוסים




המטוס עבר תהליך האנשה הדרגתי, שבמהלכו הוא הפך עם התפתחותו והשתכללותו לדומה יותר לאדם עצמו, גם מבחינה חיצונית וגם בביצועיו.

רוב המטוסים הראשונים בהיסטוריה שאפו לחקות במידת מה בצורתם ובהתנהגותם באויר את זאת של הציפורים.
המטוס הראשון של האחים רייט, בתחילת המאה העשרים, היה בעל הגה כיוון בחזית, מנועים על גבי הכנף הכפולה, והוא נראה מוזר מאד.
בשנת 1908 עיצב בצרפת הברזילאי סנטוס-דומונט לראשונה מטוס קטן בעל צורה המזכירה את המטוס המודרני: הגה הגובה והכיוון עברו לזנב המטוס, המנוע עבר לקידמת המטוס, והכנף הפכה לבודדה.
המצאת מדפי התימרון באחורי הכנפיים הרחיקה את המטוסים עוד יותר מצורת הציפור.
בהדרגה נעשו צורות המטוסים מסיבות אלה דומים מאד לדמות אדם מופשטת הפורשת את ידיה.
גם המהירות ויכולת התימרון השתפרו בהדרגה, עד שתאמו את מגבלות יכולת התגובה האנושית.

חלום המעוף, משאת הנפש הכמוסה משחר האנושות הפך כעת לטיסה שכל אדם רגיל יכול היה לחוות, וזאת באמצעות כלי אנושי כמעט בעצמו.
לא סתם נקראת המחצית הראשונה של המאה ה-1920 'תור הזהב של התעופה'.

האנתרופומורפיזם, ייחוס תכונות אנושיות לחפצים דוממים, נפוץ מאד בחיי היומיום.
בעולם המודרני נפוצה מאד החשיבה אודות עצמים בודדים כבעלי תכונות כמו-אנושיות.
את האלוהים קשה ביותר לאדם הממוצע לתאר ללא הקשר אנתרופומורפי.

בדרך זאת הפך המטוס לאייקון המרכזי של המאה ה-20, ובמקרים מסוימים, כמו בדיקטאטורות התעופה, לתחליף לדת.


בשנות ה-1940 וה-1950, עם פיתוח מטוסי הסילון בעלי הכנף המשוכה לאחור, כונס האויר הגדול, והביצועים המהירים יותר מיכולת התגובה, שוב הטשטש הדימיון הפיזי בין האדם למטוס.


במחצית השניה של המאה ה-20 נעשה מאמץ רב להבין את גחמות המחצית הראשונה שלה, שבה תחושת האסון המתקרב מחד, והשאיפה לאוטופיה מאידך, יחד עם אהבת המכונה, מילאו יחד תפקידים מנוגדים בתכלית.

צ'רלס לינדנברג, הגיבור העולמי של התקופה, היה מסיבות אלה בעל קסם וסמכות רבים הרבה יותר מאשר כל גיבור במחצית השניה של המאה.

עבור 'הדור האבוד', הנבוך, שבין המלחמות, ההיסטוריה נראתה כחסרת משמעות. להווה בלבד היה ערך, וגם זאת בתוקף יכולתו לממש את העתיד.
מלחמת העולם הראשונה והמהפכות שבאו בעיקבותיה מוטטו כל תיאורית התפתחות חברתית מקובלת.

ההשתחררות מכבלי העבר ה'טיפשי' היתה גולמנית, וכרוכה בחבלי לידה קשים.
המצב הכלכלי הקשה, והתפשטות המשטרים הפאשיסטיים והדיקטאטוריים, מנעו את מנעמי החיים ואת תחושת הביטחון האישי מכל מי שייחלו להם.

אך לרבים אחרים היתה התקופה הסוערת מלאה חיים והזדמנויות.
הקומוניזם והנאציזם, שתי התאוריות הפוליטיות החדישות, יצאו מנקודת הנחה כי את העתיד אפשר לעצב באמצעות הרצון.


אחת הסיבות המרכזיות לתבוסתם של הנאצים במלחמת העולם השנייה היא הכישלון בפיתוח מטוס הקרב הסילוני שלהם.

המטוס, שכינויו היה ME-262, היה מהפכני בביצועיו. הוא היה כה מהיר וזריז שיכול היה להפיל בקלות כל מטוס של בעלות הברית, ולהבטיח בכך את עליונותה האוירית של גרמניה.

אלא שאדולף היטלר סירב לאשר את הפיתוח למטרות יירוט בלבד, והתעקש להתאים את המטוס גם לתקיפת מטרות קרקע, עם מתלי פצצות תחת הכנף.

המטוס לא התאים לדבר מבחינת מבנהו וביצועיו. כדי לעמוד בדרישות הצטרכו המתכננים לעמול קשות.

כתוצאה מכך התעכב ייצור המטוס לזמן רב, והמטוסים יוצרו בקושי רב.


נשאלת השאלה מדוע הסכימו ראשי האוויריה הגרמנית להתעקשותו של היטלר.

הדבר נחשב עד היום לתעמולה בעיני חוקרי התקופה.

נראה כי התשובה לכך נעוצה בצורתו וביצועיו המהפכניים של מטוס הקרב הסילוני הראשון, שהרחיקו אותו מצורת האדם.

בדיקטאטורת התעופה שהיתה גרמניה פירוש הדבר היה כי המטוס, האייקון המרכזי שבאמצעותו נעשתה השליטה בהמון, הולך ומאבד את משמעותו הכמו דתית.


בשנים 1943-1945, בתקופה בה הבשיל תכנון ה-ME-262, הבשילה גם תוכנית הפיתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה והפכה לחלק בלתי נפרד מתוכנית הפעולה השוטפת של המשטר הנאצי.

הפיתרון הסופי חסר האנושיות הפך לפיכך לביטוי לתיסכול שחשו הנאצים כתוצאה מחוסר האנושיות של המטוס החדש.