במחצית השנייה של המאה ה-20, עברה המוזיקה תהליך התפתחות דינמי שהשפיע עמוקות על סגנונות, טכניקות והתרבות הכללית.
בשנות ה-1950 שלט הפופ הקלאסי עם מנגינות קליטות ופשוטות שכבשו את לב הקהל הרחב והציעו חוויית האזנה נגישה ומלבבת.
בשנות ה-1960 וה-1970, פרצה מוזיקת הרוקנרול, שהביאה אנרגיה סוחפת, ביטויים נועזים של זהות אישית ואלמנטים חדשניים כמו גיטרות חשמליות, והפכה לסמל של תרבות הנגד והתנועות החברתיות של התקופה.
בשנות ה-1980 וה-1990 ז'אנר ההיפ הופ כבש את הבמה עם שילוב ייחודי של קצב ומוזיקה אלקטרונית, ראפ ותכנים חברתיים-פוליטיים, והפך לקול מוביל של דור מגוון, המבטא מאבקים וחוויות חיים.
עם תחילת שנות ה-2000 צמחה מוזיקת דמיון חדשנית ששברה את התבניות המסורתיות, תוך שימוש באלמנטים אלקטרוניים וניסיוניים. סגנון זה התמקד בחוויה רגשית ואסתטית, והציע חופש יצירתי לביטוי עמוק ובלתי מוגבל, תוך ביטול המפתחות המוזיקליים המסורתיים.
במקביל, התפתח הפסקול הקולנועי, בין היתר בסרטי מדע בדיוני, המתארים את העיר העתידנית כמרחב אנושי סינרגטי, שבו הגבולות בין אדם ומכונה הם מטושטשים. העיר, שהתפתחה במקור באורח ספונטני, עברה לתכנון מתוחכם מבוסס טכנולוגיה ומודלים, וצפויה להפוך בעתיד לאורגניזם דינמי, המשלב מערכות אנושיות שהן מלאכותיות.
סרטון ביוטיוב - Soundtrack of the Future
הפסקולים התאימו עצמם: ממוזיקה קלאסית מורכבת בתחילת המאה ה-20, דרך צלילים אגרסיביים המשקפים את הכאוס האורבאני, ועד למוזיקת אוירה שקטה כיום, המבטאת מודעות סביבתית.
ארבעה סרטי מדע בדיוני – ''מטרופוליס'' (1927), ''מקס הזועם'' [1979 ואילך], ''בלייד ראנר'' (1982) ו''הרוח במעטפת'' (2017) – משקפים התפתחות זו.
כל הסרטים חולקים נרטיבים דומים: אישה מלאכותית, יפה ומרדנית, נוצרת על ידי האליטה, אך מתקוממת נגדה בשיתוף המעמד הנמוך, תוך קונפליקט מוסרי ואהבה בין גבר אנושי לאישה מלאכותית, על רקע תפאורה אורבאנית מרשימה, המפצלת בין העיר העילית לתחתית.
ב''מטרופוליס'', מוזיקה סימפונית עשירה מלווה את הסרט האילם, היא מחליפה דיאלוגים ואפקטים, ומשקפת בדרך זאת את השילוב בין הדרמה האנושית לרקע האורבאני.
ב''מקס הזועם'', מוזיקת הרוקנרול הופכת להיות דומיננטית מאד במהלך הסרטים האחרונים בסדרה. סדרה זאת היתה אמנם שונה מעט בתחילתה, אך כיום היא בסך הכל דומה מאד לסרטים הנוספים המוזכרים כאן.
ב''בלייד ראנר'', פסקול מגוון המשלב מוזיקה אלקטרונית ומונולוגים, יוצר אוירה עתידנית דיסטופית.
ב''הרוח במעטפת'', צלילים מינימליסטיים, ללא מלודיה, משתלבים בעיר העתיד הסינרגטית, ומדגישים את עליונות הסייבורג, המרבה בשתיקה והרואה במוזיקה מסורתית משהו מיותר ואף מסוכן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה