נקודות מפגש היסטוריות: איראן הפואטית והוליווד הדועכת
שלהי שנות ה-1970 היו תקופה של תמורות משמעותיות הן באיראן והן בהוליווד, ובאופן מפתיע, ניתן למצוא נקודות חיבור בין אירועים אלו. בעוד הקולנוע הפואטי בהוליווד החל לדעוך באמצע שנות ה-1970, ופינה את מקומו להפקות מסחריות גדולות-תקציב, במקביל החל להתגבש בצרפת, בגלותו, המהפך הפוליטי באיראן. מהלך זה הוביל לעלייתו של האימאם חומייני ולכינון משטר האייתולות באיראן. דעיכת הקולנוע הפואטי המערבי השאירה חלל יצירתי, ובאיראן הפוסט-מהפכנית, תחת מגבלות הצנזורה של המשטר החדש, החל דווקא הקולנוע הפואטי האיראני לפרוח. יוצרים איראניים צעירים, שחיפשו דרך לבטא את עצמם בסביבה פוליטית ותרבותית חדשה, מצאו בסגנון זה כלי ביטוי עשיר, שאיפשר להם להביע רעיונות מורכבים ורב-משמעיים, לעיתים גם ביקורתיים, בדרך עקיפה וסמלית, מבלי להתנגש ישירות עם השלטון. כך, מה שדעך במערב מסיבות מסחריות, מצא קרקע פורייה ופורצת דרך במזרח, כתגובה למציאות פוליטית וחברתית סבוכה.
סרטים פואטיים בקולנוע האיראני הפוסט-מהפכני
אחד הסגנונות הבולטים בקולנוע האיראני לאחר המהפכה האסלאמית הוא הסרט הפואטי, המאופיין בשימוש בשפה חזותית ומילולית פואטית, המבוססת על כללים שהתפתחו בקולנוע המערבי מאז שנות ה-1930. מאפיין מרכזי בסגנון זה הוא הדימוי הפתוח, המאפשר פרשנויות סמליות ורגשיות מרובות על בסיס נרטיב מוצק, בניגוד לדימויים בעלי משמעות יחידה בקולנוע הריאליסטי או לריבוי הפרשנויות הבלתי מוגבל בקולנוע הסוריאליסטי.
שורשים והשפעות
מקורותיו של הקולנוע הפואטי נעוצים בריאליזם הפואטי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. ממנו התפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה הניאו-ריאליזם האיטלקי, שהשפיע רבות על הקולנוע האיראני, וכן הפילם נואר. בשנות ה-1960, במאי "הגל החדש" בצרפת פיתחו את תיאוריית האוטר, ששימשה בסיס ל"הוליווד החדשה" בשנות ה-1970, ובה נוצרו סרטים פואטיים מצליחים. הקולנוע הפואטי האיראני החל להתפתח לאחר נקודת מפנה זו בקולנוע ההוליוודי, ומילא את החלל שנוצר, כשהוא מציע התפתחות מקורית שענתה על צורך קהל איראני ובינלאומי כאחד.
מאפיינים ותכנים
הקולנוע הפואטי האיראני המוקדם כונה "קולנוע מנחם", ונוצר בנסיבות פוסט-מלחמתיות על ידי במאים בוגרי מלחמת איראן-עיראק. סרטים אלו ביטאו את מוטיב "השיבה הביתה" וחיברו בין טראומות המלחמה לבין שאננות העורף, תוך התאמה לתרבות הפרסית הפיוטית. מטרתם הייתה לשבור את הניכור החברתי והקולנועי באמצעות דימויים פיוטיים. הסגנון המקומי התמקד בנושאים מצומצמים, בעיקר עולם הילדים ומיעוטים אתניים. ריבוי המשמעויות בסרטים אלו מאפשר ביקורת על המשטר, אך היות שהילד והמיעוט משמשים גם כסמלים ארכיטיפיים ואידיאולוגיים, סרטים אלה תואמים את עמדת הממשל ולעיתים אף משמשים כתעמולה עבורו, בעיקר בהצגת אידיליה ותחליף חילוני לדמות המשיח הדתית. הסרטים העוסקים במיעוטים (כמו אפגנים וכורדים) תורמים לגישור בין מגזרי האוכלוסייה ומקדמים את רעיון הפאן-איראניות.
הצלחה בינלאומית וביקורת
הסרטים הפואטיים האיראניים זכו להצלחה רבה ופרסים בפסטיבלים בינלאומיים, ועוררו עניין בקרב חוקרי קולנוע ומדעי החברה. הם מציגים מציאות באור חיובי, והמשטר האיראני מעודד את ייצואם. עם זאת, קיים דמיון בין סרטים אלו לבין הקולנוע הנאצי, שכן שניהם מציגים חזות אידילית ואסתטית שמאחוריה מסתתרת אידיאולוגיה בעייתית. בדומה לקולנוע הנאצי שהלאים את תעשיית הקולנוע ודגל בהצגה אידילית של המציאות, גם הקולנוע האיראני מציג תעמולה מובהקת באמצעות סמלים ארכיטיפיים, ובעיקר דמויות ילדים, המשרתות את מטרות המשטר התיאוקרטי.
התפתחויות עתידיות
הקולנוע הפואטי האיראני, הפועל תחת פיקוח צנזורה ובהשראת האמונה השיעית המיסטית, משתמש ב"דימויים פתוחים" הכוללים צילומי מרחב מנותק, מבט אקספרסיבי, סוף פתוח וסמליות. הסמל הנפוץ ביותר הוא הילד, המשמש תחליף לדמות המשיח השיעי. כיום, יש שאיפה של יוצרים איראנים לעסוק גם בצעירים, נשים וחברה פתוחה יותר, אך הדבר נתקל בהתנגדות השלטון. למרות זאת, נוצרו סרטים פוסט-מודרניים המבליטים מחאה חברתית באופן סוריאליסטי ופואטי. רבים מיוצרי הקולנוע הפואטי האיראני היגרו למערב וממשיכים ליצור, והתפתחויות כגון פוסט-מודרניזם, ריבוי ערוצי המדיה וגלובליזציה צפויות להוליד גל נוסף של סרטים פואטיים איראניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה