Drony and Peter Pan: הרחפן שגילה את האי שלעולם לא! 🚀✨
האם רחפן מודרני יכול לגלות את הקסם שלעולם לא נגמר?
דרוני (Drony), הרחפן העירוני המשוכלל, מחפש משהו מרגש יותר מגגות בטון. כשהוא נתקל בפיקסל נוצץ וקסום, הוא מוצא את עצמו בלב ההרפתקה האולטימטיבית: פגישה עם פיטר פן בכבודו ובעצמו! 🧚♂️
צפו בעימות המרתק בין הטכנולוגיה המהירה של העיר לבין חופש הטיסה הנצחי של ארץ לעולם לא. פיטר פן מעביר לדרוני שיעור שישנה את חייו (ואת הקוד שלו): איך לעוף גבוה יותר, מהר יותר וללא מגבלות - באמצעות כוחן של "מחשבות שמחות" (Happy Thoughts) ואמונה טהורה.
זהו סיפור קצר שיזכיר לכם את הסוד האמיתי לחופש: לשחרר את החוקים, לוותר על השעון ולטוס תמיד לכיוון השמחה!
מה תמצאו בתיאור:
הסוד לטיסה חופשית
פגישה עם מלך הפיות (Chief of the Pixies)
איך אף אחד לא גדל ב-Neverland
אל תשכחו לעשות לייק, לשתף את הקסם עם חברים, ולהירשם לערוץ לסיפורים נוספים!
איך צליל אחד יכול לרתק אומה שלמה, ואיך כמה תווים בפסקול גורמים לנו להחסיר פעימה?
הסרטון צולל אל כוחו הנסתר של הקול: ממהפכת התקשורת האורקולית במהירות האור, דרך האירוע ששינה את דעת הקהל (משפט הקופים), ועד לקוד הסודי מאחורי המוזיקה שהפכה לסמלים קולנועיים.
ציר זמן עיקרי:
מהירות האור: איך גלי קול השתחררו והפכו לתקשורת המונים [00:56].
לידת דעת הקהל: משפט הקופים והכוח המיידי של שידור חי ברדיו [01:56].
הסוד הפסיכולוגי: איך עיקרון החזרה (הלייט מוטיב) מעצב את הרגשות שלנו בקולנוע (דארת' ווידר, רוקי) [04:41].
שלוש הדרכים לסיפור: המוח שלנו מפתח אוריינות חדשה על ידי שילוב קול, תמונה וטקסט (כתוביות) [07:21].
בכל פעם שהאנושות עשתה צעד נועז קדימה בתעופה, המדיה הייתה שם כדי לתעד, להפיץ ולשנות את התפיסה שלנו. זהו סיפור על ריקוד היסטורי מדהים בין כנפיים לעיניים, שעיצב את התרבות שלנו ואת המציאות הגלובלית.
צפו במסע המלא:
מיתוסים, קתדרלות ואמנות: לפני המנועים – איך המיתולוגיה והפרספקטיבה הכינו אותנו לטיסה [01:14].
מהפכה בדפוס ובצילום: כדור פורח ומכונת דפוס – איך ניסויים מדעיים הפכו למופעים ציבוריים [01:58].
המטוס והקולנוע: המאה ה-20 – המטוס סיפק את הדרמה, הקולנוע יצר את האגדה והמיתולוגיה [03:01].
ממטוסי סילון לרחפנים: העידן הגלובלי – מסכי וידאו ואינטרנט מכווצים את העולם לכפר גלובלי [04:06].
העתיד הקוונטי: לאן ממשיך הריקוד? דמינו עולם של תעופה קוונטית ונרטיב בכמה מציאויות במקביל [05:07].
ברוכים הבאים לניתוח מעמיק של הדיאלוג הסימביוטי בין טכנולוגיה ותרבות, תוך התמקדות בחיבור הבלתי נתפס בין תעופה לקולנוע.
הסרטון חוקר את ה-DNA המשותף לשתי הטכנולוגיות הויזואליות שנולדו כמעט במקביל בשחר המאה ה-20, ומראה כיצד הן עיצבו במשותף את התודעה האנושית:
מקבילות היסטוריות: נסקור נקודות מפנה מדהימות, החל מכך שסרטי מדע בדיוני על טיסה יצאו לפני שהאחים רייט המריאו, דרך שנת 1927 שבה טיסת לינדברג וזכיית הסרט "כנפיים" באוסקר הראשון התרחשו במקביל.
תור הזהב של המדיה: נבחן כיצד התקופה שבין מלחמות העולם כונתה "תור הזהב" גם של התעופה וגם של הקולנוע, מה שמעיד על השפעתן הדומיננטית באותה תקופה.
הגיבור המודרני: הקולנוע עיצב את דמות הטייס כגיבור העידן המודרני – סמל לאומץ ושאיפה לגבהים, המשלם מחיר תרבותי ואישי עבור כיבוש השמיים והתעלות על המגבלות האנושיות.
עידן הרחפנים והעתיד: המערכת ממשיכה להתפתח בקצב מסחרר. ננתח כיצד המעבר למל"טים (דרונים) משנה את דמות הגיבור מהיסוד – הטייס כבר אינו מסכן את חייו, אלא שולט במערכה מחדר ממוזג.
הסרטון מסתיים בשאלה על עתיד הנרטיב: מה יקרה לסיפור הטיסה האנושי כאשר טכנולוגיות עתידיות כמו מחשוב קוונטי או טלפורטציה ישנו את מושג המסע?
הרחפן דרוני (Drony) נשלח לאי כרתים למשימת מיפוי שגרתית, אך במקום שדות זיתים הוא מגלה מעבדה עתיקה שבה דדלוס ואיקרוס, בנו היחיד, בונים כנפיים כדי להימלט.
דרוני, המונע על ידי קוד ודיוק, מתעד את האזהרות הברורות של דדלוס לבנו שלא יטוס גבוה מדי אל השמש או נמוך מדי אל הים. בבוקר ההמראה, דרוני מביע פליאה על "החוצפה המוחלטת" של האדם שטס ללא מנוע.
למרות האזהרות, איקרוס מתרחק מאביו, מטפס גבוה יותר ויותר "כמעט נוגע בשמש". דרוני מנסה לשלוח אזהרות ממוחשבות, אך הן אינן מובנות. השעווה מתחילה להימס והכנפיים מתפרקות, והנער שהיה חופשי לרגע צולל אל הים.
הסרטון מסתיים בהרהור של דרוני על מה שהוא מכנה "מחיר החלום הלא מחושב". דרוני מסיק כי אמנם הוא עצמו לא היה נופל לעולם כיוון שהוא מונע על ידי זהירות, אך הוא מכיר בכך שבלעדי חולמים בלתי מחושבים אלו – הוא עצמו לא היה נוצר.
מה דעתכם? האם אנחנו צריכים את החולמים הלא-מחושבים כדי להתקדם, או שהעתיד שייך רק לדיוק של הקוד? כתבו לנו בתגובות!
צפו בסרטון "שמיים ומסכים: מה הקשר הנסתר בין תעופה לקולנוע?", תמצית מאולתרת (כ-8 דקות) שערך אבינועם עמיזן, מחבר הספר 'שמיים ומסכים' ('Sky and Screens').
הסרטון צולל לעומק הקשר שבין האחים רייט לאולפני הוליווד, בוחן כיצד מלחמות העולם דחפו את המטוס ואת המצלמה יחד, ומגיע עד להתמזגות הסופית בעידן הרחפנים (הדרון). זוהי סקירה מרתקת על הגשמת חלום התעופה המיתולוגי בעידן הדיגיטלי.
ארנסט אוּדֶט לא היה רק טייס קרב במלחמת העולם הראשונה, אלא גם כוכב קולנוע, מעצב מטוסים וגנרל נאצי. סרטון זה צולל לתוך הקריירה הקולנועית המיוחדת שלו ומציג קטעים מתוך ארבעה "סרטי הרים" גרמניים שבהם כיכב.
סרטים אלה שילבו בין טכנולוגיית תעופה חדשנית, האווירה הדרמטית של טיפוס הרים ופופולריות קולנועית כדי ליצור ז'אנר חדש שהפך אותו לכוכב. לצד הרפתקאות ורומנטיקה, סרטים אלה שימשו ככלי תעמולה לעיצוב רגשות פטריוטיים והכנת הקרקע לעליית הנאצים לשלטון.
גלו את סיפורו המורכב של האיש שטס על המסך והוביל את עצמו ואת ארצו אל תוך האפלה.
במחצית השנייה של המאה ה-20, עברה המוזיקה תהליך התפתחות דינמי שהשפיע עמוקות על סגנונות, טכניקות והתרבות הכללית.
בשנות ה-1950 שלט הפופ הקלאסי עם מנגינות קליטות ופשוטות שכבשו את לב הקהל הרחב והציעו חוויית האזנה נגישה ומלבבת.
בשנות ה-1960 וה-1970, פרצה מוזיקת הרוקנרול, שהביאה אנרגיה סוחפת, ביטויים נועזים של זהות אישית ואלמנטים חדשניים כמו גיטרות חשמליות, והפכה לסמל של תרבות הנגד והתנועות החברתיות של התקופה.
בשנות ה-1980 וה-1990 ז'אנר ההיפ הופ כבש את הבמה עם שילוב ייחודי של קצב ומוזיקה אלקטרונית, ראפ ותכנים חברתיים-פוליטיים, והפך לקול מוביל של דור מגוון, המבטא מאבקים וחוויות חיים.
עם תחילת שנות ה-2000 צמחה מוזיקת דמיון חדשנית ששברה את התבניות המסורתיות, תוך שימוש באלמנטים אלקטרוניים וניסיוניים. סגנון זה התמקד בחוויה רגשית ואסתטית, והציע חופש יצירתי לביטוי עמוק ובלתי מוגבל, תוך ביטול המפתחות המוזיקליים המסורתיים.
במקביל, התפתח הפסקול הקולנועי, בין היתר בסרטי מדע בדיוני, המתארים את העיר העתידנית כמרחב אנושי סינרגטי, שבו הגבולות בין אדם ומכונה הם מטושטשים. העיר, שהתפתחה במקור באורח ספונטני, עברה לתכנון מתוחכם מבוסס טכנולוגיה ומודלים, וצפויה להפוך בעתיד לאורגניזם דינמי, המשלב מערכות אנושיות שהן מלאכותיות.
הפסקולים התאימו עצמם: ממוזיקה קלאסית מורכבת בתחילת המאה ה-20, דרך צלילים אגרסיביים המשקפים את הכאוס האורבאני, ועד למוזיקת אוירה שקטה כיום, המבטאת מודעות סביבתית.
ארבעה סרטי מדע בדיוני – ''מטרופוליס'' (1927), ''מקס הזועם'' [1979 ואילך], ''בלייד ראנר'' (1982) ו''הרוח במעטפת'' (2017) – משקפים התפתחות זו.
כל הסרטים חולקים נרטיבים דומים: אישה מלאכותית, יפה ומרדנית, נוצרת על ידי האליטה, אך מתקוממת נגדה בשיתוף המעמד הנמוך, תוך קונפליקט מוסרי ואהבה בין גבר אנושי לאישה מלאכותית, על רקע תפאורה אורבאנית מרשימה, המפצלת בין העיר העילית לתחתית.
ב''מטרופוליס'', מוזיקה סימפונית עשירה מלווה את הסרט האילם, היא מחליפה דיאלוגים ואפקטים, ומשקפת בדרך זאת את השילוב בין הדרמה האנושית לרקע האורבאני.
ב''מקס הזועם'', מוזיקת הרוקנרול הופכת להיות דומיננטית מאד במהלך הסרטים האחרונים בסדרה. סדרה זאת היתה אמנם שונה מעט בתחילתה, אך כיום היא בסך הכל דומה מאד לסרטים הנוספים המוזכרים כאן.
ב''בלייד ראנר'', פסקול מגוון המשלב מוזיקה אלקטרונית ומונולוגים, יוצר אוירה עתידנית דיסטופית.
ב''הרוח במעטפת'', צלילים מינימליסטיים, ללא מלודיה, משתלבים בעיר העתיד הסינרגטית, ומדגישים את עליונות הסייבורג, המרבה בשתיקה והרואה במוזיקה מסורתית משהו מיותר ואף מסוכן.
רעיון הקשר בין גוף האדם לגיאוגרפיה של ישראל פותח על פי העיקרון שיש דיאלוג מתמשך בין האדם לנוף, כתהליך סובלימציה דינמי, וכדימוי בפועל.
התיאור המהפכני של ארץ ישראל כדמות אנושית הוא קשר ברור. הנוף כמעט יכול לשמש לשיעורי אנטומיה. הדמות כוללת: הארץ שבין נהר הירדן לים התיכון כפנים, רמת הנגב כצוואר, חצי האי סיני כפלג הגוף העליון.
נקודות מפגש היסטוריות: איראן הפואטית והוליווד הדועכת
שלהי שנות ה-1970 היו תקופה של תמורות משמעותיות הן באיראן והן בהוליווד, ובאופן מפתיע, ניתן למצוא נקודות חיבור בין אירועים אלו. בעוד הקולנוע הפואטי בהוליווד החל לדעוך באמצע שנות ה-1970, ופינה את מקומו להפקות מסחריות גדולות-תקציב, במקביל החל להתגבש בצרפת, בגלותו, המהפך הפוליטי באיראן. מהלך זה הוביל לעלייתו של האימאם חומייני ולכינון משטר האייתולות באיראן. דעיכת הקולנוע הפואטי המערבי השאירה חלל יצירתי, ובאיראן הפוסט-מהפכנית, תחת מגבלות הצנזורה של המשטר החדש, החל דווקא הקולנוע הפואטי האיראני לפרוח. יוצרים איראניים צעירים, שחיפשו דרך לבטא את עצמם בסביבה פוליטית ותרבותית חדשה, מצאו בסגנון זה כלי ביטוי עשיר, שאיפשר להם להביע רעיונות מורכבים ורב-משמעיים, לעיתים גם ביקורתיים, בדרך עקיפה וסמלית, מבלי להתנגש ישירות עם השלטון. כך, מה שדעך במערב מסיבות מסחריות, מצא קרקע פורייה ופורצת דרך במזרח, כתגובה למציאות פוליטית וחברתית סבוכה.
סרטים פואטיים בקולנוע האיראני הפוסט-מהפכני
אחד הסגנונות הבולטים בקולנוע האיראני לאחר המהפכה האסלאמית הוא הסרט הפואטי, המאופיין בשימוש בשפה חזותית ומילולית פואטית, המבוססת על כללים שהתפתחו בקולנוע המערבי מאז שנות ה-1930. מאפיין מרכזי בסגנון זה הוא הדימוי הפתוח, המאפשר פרשנויות סמליות ורגשיות מרובות על בסיס נרטיב מוצק, בניגוד לדימויים בעלי משמעות יחידה בקולנוע הריאליסטי או לריבוי הפרשנויות הבלתי מוגבל בקולנוע הסוריאליסטי.
שורשים והשפעות
מקורותיו של הקולנוע הפואטי נעוצים בריאליזם הפואטי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. ממנו התפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה הניאו-ריאליזם האיטלקי, שהשפיע רבות על הקולנוע האיראני, וכן הפילם נואר. בשנות ה-1960, במאי "הגל החדש" בצרפת פיתחו את תיאוריית האוטר, ששימשה בסיס ל"הוליווד החדשה" בשנות ה-1970, ובה נוצרו סרטים פואטיים מצליחים. הקולנוע הפואטי האיראני החל להתפתח לאחר נקודת מפנה זו בקולנוע ההוליוודי, ומילא את החלל שנוצר, כשהוא מציע התפתחות מקורית שענתה על צורך קהל איראני ובינלאומי כאחד.
מאפיינים ותכנים
הקולנוע הפואטי האיראני המוקדם כונה "קולנוע מנחם", ונוצר בנסיבות פוסט-מלחמתיות על ידי במאים בוגרי מלחמת איראן-עיראק. סרטים אלו ביטאו את מוטיב "השיבה הביתה" וחיברו בין טראומות המלחמה לבין שאננות העורף, תוך התאמה לתרבות הפרסית הפיוטית. מטרתם הייתה לשבור את הניכור החברתי והקולנועי באמצעות דימויים פיוטיים. הסגנון המקומי התמקד בנושאים מצומצמים, בעיקר עולם הילדים ומיעוטים אתניים. ריבוי המשמעויות בסרטים אלו מאפשר ביקורת על המשטר, אך היות שהילד והמיעוט משמשים גם כסמלים ארכיטיפיים ואידיאולוגיים, סרטים אלה תואמים את עמדת הממשל ולעיתים אף משמשים כתעמולה עבורו, בעיקר בהצגת אידיליה ותחליף חילוני לדמות המשיח הדתית. הסרטים העוסקים במיעוטים (כמו אפגנים וכורדים) תורמים לגישור בין מגזרי האוכלוסייה ומקדמים את רעיון הפאן-איראניות.
הצלחה בינלאומית וביקורת
הסרטים הפואטיים האיראניים זכו להצלחה רבה ופרסים בפסטיבלים בינלאומיים, ועוררו עניין בקרב חוקרי קולנוע ומדעי החברה. הם מציגים מציאות באור חיובי, והמשטר האיראני מעודד את ייצואם. עם זאת, קיים דמיון בין סרטים אלו לבין הקולנוע הנאצי, שכן שניהם מציגים חזות אידילית ואסתטית שמאחוריה מסתתרת אידיאולוגיה בעייתית. בדומה לקולנוע הנאצי שהלאים את תעשיית הקולנוע ודגל בהצגה אידילית של המציאות, גם הקולנוע האיראני מציג תעמולה מובהקת באמצעות סמלים ארכיטיפיים, ובעיקר דמויות ילדים, המשרתות את מטרות המשטר התיאוקרטי.
התפתחויות עתידיות
הקולנוע הפואטי האיראני, הפועל תחת פיקוח צנזורה ובהשראת האמונה השיעית המיסטית, משתמש ב"דימויים פתוחים" הכוללים צילומי מרחב מנותק, מבט אקספרסיבי, סוף פתוח וסמליות. הסמל הנפוץ ביותר הוא הילד, המשמש תחליף לדמות המשיח השיעי. כיום, יש שאיפה של יוצרים איראנים לעסוק גם בצעירים, נשים וחברה פתוחה יותר, אך הדבר נתקל בהתנגדות השלטון. למרות זאת, נוצרו סרטים פוסט-מודרניים המבליטים מחאה חברתית באופן סוריאליסטי ופואטי. רבים מיוצרי הקולנוע הפואטי האיראני היגרו למערב וממשיכים ליצור, והתפתחויות כגון פוסט-מודרניזם, ריבוי ערוצי המדיה וגלובליזציה צפויות להוליד גל נוסף של סרטים פואטיים איראניים.
Join us for a short but fascinating sea journey, between two ancient ports, interwoven with rich history and breathtaking scenery, on the ferry ship "Carmel Princess".
