סיפור קצר: ביקור בקתדרלה הגותית

 

אבק הדרכים דבק בבגדיו של גיום, סוחר בדים זעיר שעשה את דרכו לעיר הגדולה. במשך ימים ארוכים, כל שראה היו שדות ויערות ובקתות עץ נמוכות, אך כעת, מבעד לאובך הבוקר, נגלה לעיניו מראה שעצר את נשימתו. שם, באופק, התנוסס מבנה שאין דומה לו. הקתדרלה חלשה על קו הרקיע, גבוהה ומפוארת יותר מכל טירה או מגדל שראה מימיו. קרן שמש חטופה הבליחה על צלב מוזהב בקצה אחד הצריחים, והדגישה את מה שגיום חש בלבו: זה לא היה רק מבנה, אלא סמל שאין לטעות בו ליוקרתה, לעושרה ולכוחה של העיר. יער של אבן נמתח אל על – צריחים מרכזיים אחדים, ולצידם עשרות צריחים קטנים יותר, כולם אצבעות אבן מחודדות השואפות לגעת בשמיים עצמם. גל של יראה והשתאות שטף אותו. כיצד יכלו בני אנוש לבנות דבר כה עצום, כה קרוב לאלוהים? ליבו הלם בחוזקה כשהבין שהוא עומד להיכנס אל הכיכר שלמרגלות הפלא הזה.

כשהגיע אל כיכר העיר, ההמולה כמעט והטביעה אותו. רוכלים צעקו את מרכולתם, ילדים רצו בין רגלי העוברים ושבים, וריח לחם טרי התערבב בריחם של בעלי החיים. אך כל חיי היומיום השוקקים הללו התגמדו למול הענק הדומם שניצב במרכז הכיכר. הקתדרלה לא הייתה רק מבנה בעיר; היא הייתה מרכז חיי העיר. גיום הרים את ראשו, צווארו נתפס מן המאמץ. החזית הייתה יצירת אמנות כבירה, כמעט מפחידה בגדולתה. שלושת שערי הכניסה המפוארים עוצבו כקשתות ניצחון רומיות, כאילו הכריזו על ניצחון האמונה. מעל השער המרכזי, באבן, גולפו תבליטים ופסלים מורכבים שתיארו את יום הדין; הוא זיהה את דמותו של ישו השופט, מוקף במלאכים ובנשמות הנידונים. המחזה היה כה חי עד שנדמה היה לו כי הוא שומע את זעקותיהם. בחלונות המקושתים שבתוך השערים עצמם, זכוכית צבעונית סיפרה סיפורים נוספים, כמו צליבתו של ישו, באור בוהק. ומעל הכל, כעין שמימית, זהר חלון ה"שושן" הענק, שבתוכו שובצו חלונות ויטראז' קטנים כעלי כותרת של פרח אבן וזכוכית. גיום הבין שהוא אינו עומד בפני בניין רגיל. זו הייתה, כפי שאמרו הבנאים, "עיר האלוהים", מבנה שטמן בחובו משמעות תיאולוגית עמוקה על עולמו של הבורא. בצעדים מהוססים, הוא החל להתקדם פנימה, אל הלא נודע.

הניגוד היה חד ומיידי. רעש הכיכר נדם, ובמקומו השתררה דממה מהדהדת. גיום עמד קפוא במקומו, מנסה לעכל את מה שעיניו ראו. הוא נמצא בתוך חלל כה עצום, עד שהרגיש קטן וחסר חשיבות. האולם המרכזי, שנקרא "בטן הספינה", נמתח לפניו אל עבר המזבח המרוחק. עמודים ענקיים, כמו גזעי עצי אבן, טיפסו מעלה מעלה. למעלה, הקמרונות יצאו מהעמודים והצטלבו זה עם זה בקשתות מחודדות, ויוצרות שלד אבן גמיש אך חזק, שנשא את משקל התקרה העצומה והעניק לה תחושה של קלילות בלתי אפשרית. בעודו המום מגודלו העצום של החלל, החל מבטו להימשך אל מקור אור פלאי. אור השמש, שבחוץ היה בוהק ופשוט, חדר פנימה דרך חלונות הוויטראז' והפך לנהרות של צבע. אדום, כחול, ירוק וזהב הציפו את הרצפה והעמודים באור מיסטי, לא מהעולם הזה. גיום הבין שהחלונות הצבעוניים לא היו רק ליופי; הם סיפרו את סיפורי התנ"ך והברית החדשה למי שאינו יודע קרוא וכתוב, אמנות דתית המדברת ישירות אל הנפש. ואז הגיעו הקולות. האקוסטיקה הייתה מופלאה. מרחוק שמע זמזום חרישי של מקהלה מתאמנת, וכל צליל נשא בחלל העצום והדהד בעוצמה שמימית. צעדיו שלו על רצפת האבן נשמעו כהדים עמוקים, מעצימים את תחושת היראה שאחזה בו. מבטו נדד מהארכיטקטורה המופלאה אל האנשים שנעו בשקט במרחב הקדוש.

ככל ששהה יותר בפנים, הבין גיום שהקתדרלה היא הרבה יותר מבית תפילה. היא הייתה לב פועם של קהילה שלמה. בפינות שונות ראה אנשים כורעים ברך בתפילה אישית, אך במקומות אחרים התרחשה פעילות שונה לגמרי. הוא ראה את נציגי הבישוף מנהלים את ענייני הקהילה הדתית, ואף שמע אותם דנים בעניינים אזרחיים של העיר. באחד המסדרונות הצדדיים, הוא שמע את קולו המונוטוני של כומר המדקלם לתלמידיו כללי דקדוק לטיני, ראה נערים אחרים מתווכחים בתורת ההיגיון, ועל לוח אבן ראה שרטוטים מסובכים של גיאומטריה ואסטרונומיה. כאן, בצל קירות האבן, עוצב הדור הבא של מלומדי הממלכה. הקתדרלה הייתה סמל לגאווה קהילתית, אך גם מוסד ניהולי וחינוכי חיוני.

בעודו עומד שם, סיכם גיום בליבו את תפקידיה המרכזיים של הקתדרלה, כפי שנגלו לעיניו:

תפקיד הקתדרלה	המשמעות עבור העיר והקהילה
מרכז דתי	מושב הבישוף, מקום פולחן ועלייה לרגל.
מרכז אזרחי	ניהול עניינים אזרחיים ופוליטיים, כמו הכתרות.
מרכז חינוכי	בית ספר המכשיר את הדור הבא בידע ובאמנויות.
סמל עוצמה	ביטוי ליוקרת העיר, כוחה ועושרה.

הוא מצא פינה שקטה, התיישב על ספסל עץ קר, ונתן למחשבותיו לשקוע במעמקי המקום.

גיום חשב על המאמץ הבלתי נתפס שהושקע בבניית המקום הזה. לא שנים, אלא עשרות ואף מאות שנים של עבודה. אלפי פועלים, בנאים, פסלים ואמני ויטראז' שהקדישו את חייהם למפעל דתי עמוק זה. הוא הרהר בעובדה המדהימה שהאומנים שהניחו את אבני היסוד עשו זאת מתוך אמונה טהורה, בידיעה ברורה שלא הם, ואולי אף לא בניהם או נכדיהם, יזכו לראות את המבנה השלם. איזו אמונה עצומה נדרשה כדי לעמול כל חייך למען משהו שרק הדורות הבאים יראו. הוא הביט שוב למעלה, אל הגבהים הנישאים, והרגיש כיצד החלל והאור משפיעים על נשמתו. זו הייתה "תחושה של יראה ופליאה, שהושוותה לעתים קרובות לתחושת המעוף". הוא הרגיש כאילו רוחו מתרוממת מהקרקע, דואה מעלה אל התקרה המקושתת, מתחברת אל האלוהי. המבנה הזה היה התגלמות השאיפה האנושית והכוח האלוהי גם יחד – הנדסה מופלאה שנולדה מאמונה יוקדת. באותו רגע, הוא חווה תחושה של שלמות והבנה עמוקה, כאילו סודות היקום נחשפו בפניו לרגע קט.

כשיצא גיום מהקתדרלה, אור השמש הבוהק סנוור אותו לרגע. המולת הכיכר נשמעה כעת רועשת וארצית מתמיד, אך משהו בו השתנה. העולם החיצון נראה אחרת בעיניו, פשוט יותר, אך גם מלא במשמעות חדשה. החוויה בתוך "עיר האלוהים" הותירה בו חותם עמוק שלא יימחה. הוא הפנה את מבטו לאחור, אל הצריחים שעדיין נגעו בשמיים, והבין שהמבנה הזה הוא סמל נצחי. סמל של אמונה, של כוח קהילתי ושל השאיפה האנושית התמידית להתעלות מעל הארצי. הוא ידע שהקתדרלה תעמוד על תילה עוד מאות שנים, ותמשיך לעורר השראה ויראה בלב כל מי שיבוא בשעריה.