28.2.2024

התעופה ותורת היחסות

 

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר. היטלר ואיינשטיין היו אזרחי אותה מדינה וגדלו בה באותה תקופה. הנסיבות הביאו את שניהם להפוך למה שהיו מאוחר יותר בחייהם. איינשטיין הפך למדען ואדם טוב לב. היטלר הפך לדיקטאטור נורא מכל אלה שקמו לפניו ואחריו. 

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות, וכדומה. השמן הדרוש למאור היה יקר, הופק באמצעים אקזוטיים ובפרט ציד ליוויתנים. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם החיפוש הישיר אחר האש, בא במקומה האלקטרו-מגנטיזם. לחשמל, התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, היו גם היבטים ברפואה, ולדוגמא בהבנת המוליכות של תאי עצב. יכולת ההשאה האלקטרו מגנטית, הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני. החשמל נתפש כמקור החיים. מבנה האור הפך להיות נושא למחקר פיזיקאלי חשוב. זאת בפרט לאחר שהתגלה כי מהירותו המדהימה אחידה בכול היקום. המדענים שחתרו להבין לעומקם את מסתורי הבריאה התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסטרקטי, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, כרוך בכוח המשיכה. החיבור בין האור לקלילות הוא מאושיות ההוויה האנושית כי האור שאנו מדליקים מקל עלינו את החשיכה. הסינתזה בין האור למימד האנכי מאליה דרך המילה LIGHT. כמעט בכל שפה נמצא את השימוש הכפול הזהה בה. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה. סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האוויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון. למרות זאת, למדע טרם הייתה ידועה באותה עת הנוסחא המחברת בין אור לכוח המשיכה, ויוצרת בדרך זאת את המעוף. רבים מאד מאזרחי תבל מצאו את התשובה בכתות מיסטיות ולאומיות. בגרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה התפתחה על רקע זה תנועה לאומנית בעלת בסיס עממי רחב. היטלר התבשם בדימויי שליטה אוירית. מעונו הרישמי העיקרי היה במתחם מבוצר במרומי הרי האלפים. שם התגורר מרבית הזמן, התבודד, וקיבל את החלטותיו שחרצו את גורל העולם. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. נאומיו יצרו סמיכות בין המעוף הניטשאי למציאות היומיום. מדע הדיבור דומה מאד למדע האווירודינמיקה. חוקים דומים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר היו ביטוי של זיקתו לעולם התעופה.

קרוב לוודאי שגם אלברט איינשטיין המדען הצעיר עקב בעניין רב אחרי התפתחות המצאת המטוס, והתפתחותו הפנימית הושפעה מכך. רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט בנו להם כנפיים שחובטות באויר, והטיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית. ייתכן והסתירה שקיימת לכאורה שבין הטיסה במטוס לחוקי ניוטון העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת היחסות שלו. בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט, כאשר תהודת המצאת המטוס בעל הכנף הקבועה מכה גלים ברחבי תבל, פירסם אלברט איינשטיין, את החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם, בהם ניסח באופן מדעי את הקשר בין אור לכוח המשיכה. חווית ההארה הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. היה זה ביטוי עז של החיבור בין האור הפנימי לחיצוני. הקרן נעה, בתחושתו, ממעמקי נפשו אל עבר האינסוף. התגלית המדעית הראשונה של איינשטיין בבגרותו הייתה המשך להארה זאת. היא קובעת כי מכיוון שקרן האור שווה במהירותה בכול מקום, הרי המציאות כולה סובבת סביבה, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם. האור הוא קבוע שסביבו סובבת כל המציאות כולה, כמו שאדם שנוסע ברכבת, או טס במטוס, חש שהוא קבוע במקומו לעומת המציאות שחולפת בחוץ, שהיא משתנה ויחסית עבורו. המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין הייתה קביעת הקשר בין האור לחומר באמצעות המילה LIGHT, שבשפות האירופאיות משמשת לציון שני מושגים שונים: 'אור' ו'קלילות'. כיוון שהאור מצוי בעוצמה שווה בכול, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו. איינשטיין תיאר את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל. זהו תיאור דינאמי, סינתזה של ישות והתהוות. בשלב השלישי איינשטיין תיאר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים, באמצעות עיקרון השקילות. אדם שטס במטוס שנוסק וצולל בבבת אחת מתחיל לרחף ואינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה. אפשר לתאר את הנוסחא המפורסמת שלו, אנרגיה = מסה כפול אור בריבוע, כחווית טיסה במטוס. היא מבטאת את תחושת הריחוף הקבועה במציאות משתנה. לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש ככוח משיכה. היקום של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר. 

לאחר עלית הנאציזם לשלטון איינשטיין התכונן למאבק הארוך להצלת אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. בחודש מרץ 1933 השיב את הדרכון שלו. כמוכן הוא נתן הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי, והאשים הממשלה הנאצית בפעולות הברוטאליות שננקטו כנגד האזרחים היהודים. 

תורת היחסות של איינשטיין הייתה הבסיס לפיתוח הפצצה האטומית, שנעשה בעיקר על ידי פליט יהודי מהנאצים, הפיזיקאי ליאו זילארד. לאיינשטיין היה ספק לגבי היכולת להגיע בימיו לביקוע האטום, שאת היסודות התיאורטיים שלו קבע בתורתו. הניסיונות הפיזיקאליים בנושא התבצעו באינטנסיביות ברחבי תבל, כולל בגרמניה הנאצית, אך במהלך שנות השלושים של המאה העשרים הסתיימו עדיין ללא הצלחה. פריצת הדרך התרחשה כאשר התגלה על ידי ליאו זילארד החלקיק שבאמצעותו אפשר להפציץ את ליבת האטום ולגרום לביקועו. זילארד גילה גם כי החלקיקים המשתחררים מאטום אחד פועלים בתגובת שרשרת על האטומים הסמוכים ומפרקים גם אותם, ובדרך זאת משתחררת אנרגיה עצומה מכמות חומר זעירה. ליאו זילארד חרד מהיכולת הנאצית לפתח פצצה כזאת, ושכנע את איינשטיין לכתוב את מכתבו המפורסם בנדון לנשיא רוזוולט. למעשה, המדענים הנאצים הבכירים כתבו כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. הם הגדירו את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'. בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כאל ''פיזיקה יהודית''. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני. המדענים הנאצים חשבו גם שהפיתוח בנושא ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. אלברט ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. בפועל השקיעו הנאצים בפיתוח הטיל הבליסטי V-2 הרבה יותר מאשר בפיתוח הנשק האטומי. 






אין תגובות: