אנטומיה דימיונית ואמנות

פעולות היסוד דרכן משתקפת דעתו של האדם הן דרך טיפולו בגופו: הניקיון, הדאגה לבריאות, האכילה וכדומה. אנו חושבים על הגוף האנטומי כעל המציאות הפנימית שלנו. אמצעי שאפשר לבחון דרכו את החברה, התרבות והמצב האנושי. אך פנים גופנו מוסתר מאיתנו. המתרחש מתחת לעורנו הוא מסתורי, מפחיד, מרתק. בעבר הרחוק המבנה הפנימי של גוף האדם היה עניין לספקולציות, פנטזיות, ומחקר מועט, והיו מעט מאד ניסיונות להציגו בתמונות. התפתחות המחקר האנטומי, יחד המצאת הדפוס ושטף טכנולוגיות הדפוס בעקבותיה, סייעו במתן השראה לאנטומיה חדשה ומרהיבת עין. האנטומיה הדימיונית פרחה, שופעת פרטי מידע אך גם מוזרה, סוריאליסטית, יפה ומגוחכת – חושפת את העולם החיצוני באותה מידה שהיא חושפת את העולם הפנימי.

בתחילת העידן המודרני הגבול בין אמנות למדע היה בלתי מוגדר עדיין. מומחי האנטומיה ושותפיהם האמנים השתמשו באופנים מוכרים של הצגה – תיאור באמצעות סמלי נוף דתיים ואמנותיים. האמנים ניסו ליצור איורים מדויקים, אך גם מפתיעים, יפים ומבדרים.

בין השנים 1680-1800, החלו מומחי האנטומיה לנפות את המרכיבים הדימיוניים מהאיור המדעי. אמינות האנטומיה, הם טענו, נפגמה בגלל מליצות חזותיות, נופים דמיוניים ותנוחות קומיות. כאשר טכנולוגיות הדפוס העתיקות השתכללו, נוצר סגנון של היפר אותנטיות מבריקה וחלומית, אשר הראתה, בכישרון אמנותי רב, ידע מתוחכם יותר ותפיסה מעודכנת של פנים הגוף.

בשנות השלושים של המאה ה-20, הפיק פריץ קאהן בגרמניה סדרת ספרים אודות פעולתו הפנימית של גוף האדם. הוא השתמש במטאפורות שנלקחו מהעולם התעשייתי: קווי יצור, מנועי שריפה פנימית, בתי זיקוק, מחוללי מתח חשמלי, טלפונים וכדומה. הגוף ביצירות קאהן היה 'מודרני' ויצרני, נושא שהודגש חזותית באמצעות אמנות חדשנית. למרות שספריו נמכרו היטב, יהדותו, והטפתו למען רפורמות ציבוריות, הפכו אותו למטרה להתקפות נאציות. הוא ברח לאמריקה ב-1940.

המצגות האנטומיות בשנים האחרונות מציעות לנו עקבות אל 'האני הפנימי' שלנו. האמן/מדען/עיתונאי אלכסנדר ציאראס מקבל את השראתו מהשקפת העולם לפיה הגוף האנטומי הוא מיקרוקוסמוס, 'עולם קטן', ומה שמצוי בעולם החיצוני מצוי גם בתוך האדם ומתגלה באמצעות מדע האנטומיה. ציאראס יוצר באמצעות טכנולוגיות סורקי-גוף והולוגרמות לייזר הדמיות של גוף האדם, המשלבות תיאור מדויק עם נופך אמנותי.

בחיי היומיום בימינו אנו מוקפים מכל עבר בהמחשות חזותיות מרהיבות עין של אברי גופנו, החל מהגוף כולו, דרך איברים בודדים, וכלה בתאים מיקרוסקופיים. המחשות אלה נטמעות בכל מהלך שאנו עושים. דומה כי העין אינה שבעה מלצפות באיורים אלה, והמוח מבקש מהם עוד ועוד, מבלי שתימצא לעיתים הדרך כיצד לספק את מבוקשו.

הגישה המערכתית, אשר השתלטה במידה רבה על כל תחומי החשיבה המדעית בימינו, הביאה לכך שמערכות אנטומיות, וביולוגיות בכלל, מושוות למערכות מלאכותיות אשר נמצאות בשימוש האדם, ולדוגמא מערכות מידע. פעולת הגוף האנושי מוגדרת כפעולה של מערכות שונות, והמערכות שהאדם יוצר, בכל תחומי הקיום, משתדלות ללמוד מאופן הפעולה של מערכות אלה ולחקותן. במקביל, ההתפתחות במדעי הביולוגיה מביאה לכך שמרכיבים ביולוגיים עשויים לשמש ליצירת מערכות מלאכותיות.

אחד הנושאים המרכזיים באמנות הוא 'נופי טבע'. החירות האמנותית מאפשרת לאמן ליצור נופים דימיוניים על גבי יריעת הציור, אשר לאחר שהם נתלים על הקירות הם הופכים לחלק בלתי נפרד מתמונת העולם של דיירי הבית.

הארכיטקטורה הקלאסית שמה את הדגש על 'החזית האנושית' של הבניינים. זאת הושגה באמצעות עיצוב, עיטורים ופסלים. שילוב דמויות ומירקמים אנושיים בחזיתות בתי פאר ובכיכרות תורם להאנשת פני הנוף האורבאני.

בעוד התיאור האנטומי מחויב לדייקנות מדעית בתיאור גוף האדם, נהנית אמנות הציור מחירות רבה בתחום זה. יצירת האמנות הפלסטית המשלבת בני אדם בתיאורי נוף מאחדת בין שניהם. תיאורי הנוף הופכים לבבואה של האדם, ולהיפך. רבים מאמני הציור הגדולים האנישו את מראות הנוף אשר היו הרקע לדמויות שהיו הנושא, ולדוגמא הרקע של 'המונה ליזה', ואחרים יצרו ציורי נוף בלבד אשר משקפים הלך רוח אנושי מובהק.

לפני הרנסנס לא היו ציורי נוף, לפחות לא כפי שאנו מבינים אותם. אם בכלל, נוף היה רק נוף רקע לדמויות האנושיות. הדבר השתנה בהדרגה. כשהעצים, ההרים, השדות והאוקיינוסים החלו להתבלט, התרחשה תופעה מוזרה: הנוף האנתרופומורפי. הצורות האנושיות למעשה התמזגו עם הנוף, כאילו הטבע אינו דבר ללא הנראטיב האנושי. דומה היה כאילו האדם אינו מסוגל להעריך אמנות שלא חזרה בהשתקפות, במובן המילולי ביותר של המילה

ציורים אלה כללו בדרך כלל פנים חבויים בנוף, כאילו כדי להצביע על כך שהאדמה היא זו שמעבדת אותם, ומנגד, משמעותה היא רק בשימוש שהאדם משתמש בה. זה היה נכון במיוחד עבור כמה אמנים המאה ה -17 בהולנד. הם הפיקו מספר רב של יצירות המציגות את צלליתו של אדם מזוקן המופיע בפרופיל מעל הרי סלע. את תחילת המגמה ניתן לייחס לדימוי שנוצר על ידי המלומד קירשר.הוא אמר כי העיצוב שלו היה בהשראת סיפור על התוכנית בעת העתיקה לפסל דמות ענקית של אלכסנדר הגדול על הר אתוס.

הציירים האימפרסיוניסטים, אשר נחשבו לבלתי מקובלים בסוף המאה ה-19, אך יצירותיהם נמכרות במחירי שיא בתחילת המאה ה-21, הדגישו את הרושם הכללי שעושים הדמות והנוף במשולב, על חשבון הדיוק בתיאור. בסגנון זה קל הרבה יותר לאחד בין הנושא לנוף ברקע ולתאר בהבלטה את המהות האנושית, הפיזית והרוחנית כאחת.

הצייר סלבאדור דאלי תיאר במכחולו חזיונות סוריאליסטיים בהם גוף האדם מתפורר על רקע נוף מדברי, ויצר בדרך זאת שילוב אותנטי בין האנטומיה לגיאוגרפיה. הציור הוא מחאה פוליטית נגד המלחמה. דאלי הצליח ליצור תמונה מזעזעת, שמותירה רושם רב על הצופה, בזכות המסגרת שיוצרים אברי הגוף הגדועים על רקע השמים, קומפוזיציה שהיא פניה וקריאה לפעולה עבור התת מודע.

אמנים פוסט מודרניים פרקו את המראות שתארו למרכיבי היסוד החזותיים. הם יצרו כך יצרו שיטה המאפשרת לתאר את החי והדומם בכלים מולקולאריים.

הארכיטקטורה הפוסט מודרנית זנחה את הסגנון הפונקציונלי הטהור, בעל הקווים הישרים והחזיתות השטוחות והשקופות, שאופייני לגורדי השחקים במרכזי הערים. ארכיטקטים כפרנק גהרי חזרו אל שילוב האנושי בנוף הבניינים שתכננו, באמצעות יצירת אי סדר מבני, שהוא למעשה חזות שהולמת את התחושה הפיזית בסביבה המרחבית של הבנין, ומעניקה במקביל תחושה לגבי מטרותיו.

אמנים בימינו משתמשים בטכנולוגיות דיגיטליות כדי ליצור תמונות בסגנון הריאליזם הפנטסטי והמדע הבדיוני, שהפך לנפוץ בספרות הקומיקס ובקולנוע, עם יצירות כמו 'מטרופוליס', 'בלייד ראנר', 'הרוח במעטפת', 'מלחמת הכוכבים' ועוד, אשר עלילותיהם מתרחשות במקומות גיאוגרפיים שהם פרי הדמיון. במקביל, הגוף של הדמויות האנושיות בהם הוא לרוב היברידי, והם חלקם טבעיים וחלקם מלאכותיים. הנושא של יצירות אלה הוא תמיד עד כמה אפשר למתוח את גבולות האנושי באמצעות ההאנשה. 

הציור 'מעשה טוביה' מאת טוביה כץ

[1652-1729], משווה בין פנים הגוף לפנים הבית

אנטומיה בסגנון מורבידי של גוברד בידלו [1640-1711]

פריץ קאהן - הגוף כארמון תעשיתי

אלכסנדר ציארס - צילום עובר

איור חזיתי של הראש אשר מבליט איברים שונים

חזית בנין מעוטרת פסלים בכיכר בליני בעיר נאפולי, איטליה

וינסלאסט הולר - נוף מעוצב כפני אדם
הולנד, המאה ה-17

סלבדור דאלי, 'התראה על מלחמת אזרחים', 1936

בניינים נטויים כחבורת אנשים של פרנק גהרי בדיסלדורף

הרוח במעטפת - סרט מדע בדיוני משנת 2017