התרבות העירונית

לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו. סופרים, ציירים ויוצרים הפיקו אינספור יצירות אמנות על החוויה האורבנית. ספרות קלאסית ומימי הביניים כוללת ז'אנר של תיאורים אשר מתייחסים לכך. מחברים מודרניים ידועים בתיאורים מרתקים של ערי מגוריהם. ייצוגים קולנועיים מוקדמים של ערים במאה העשרים תיארו אותן בדרך כלל כמרחבים טכנולוגיים יעילים עם מערכות תפקוד מושלמות. בשנות השישים, בעקבות גודש התחבורה, החלו להופיע ספרות, סרטים וצורות אחרות של תרבות פופולרית אשר סיפקו חזיונות של ערים עתידיות דיסטופיות. הסיכוי והסיכון של התרחבות העיר, ושל עולם שבו התלות ההדדית בין ערים רבה יותר, הולידה חזיונות של עולם מקיף אחד בעל מאפיינים שונים ומנוגדים לעיתים.

חקר התרבות האורבנית עוסק במכלול השימושים העירוניים וביחסי הגומלין ביניהם, שעניינם הגדרת העירוניות כרקמה של חיי היומיום. הוא בוחן מערכת מורכבת של גורמים המכוונים ומעצבים את חייו של הצרכן האורבני, וכן את התחביר והדקדוק של הנוף העירוני. התרבות האורבנית, שהיא מפגש מורכב בין הון לזהויות, הופכת לתחום דעת אינטגרטיבי, מושא למחקר רב-תחומי מקיף. תחומי המחקר נעים מאדריכלות אורבנית, גיאוגרפיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה עירונית ועיצוב תרבות, ועד לסמנטיקה של הכרך וייצוגיו הפוליטיים, המגדריים והמעמדיים.

התרבות האורבנית היא חוויית יסוד של ייצור ושל צריכה בעבור תושבי העיר ומשתמשיה: מבקרים, תיירים, אמנים, עובדים, עוברי אורח, חסרי בית, אנשי עסקים. תהליך העיור המודרני, שהפך לגורם היסטורי משמעותי מאז סוף ימי הביניים, והגיע לשיאו במאות ה-19 וה-20, יצר תופעה כלל-עולמית הניזונה מתנועה של כסף ואנשים. הצריכה התרבותית, אמנות, אוכל, אופנה, מוזיקה, תיירות, והתעשיות המספקות אותה, מייצרות את הכלכלה הפיזית והסימבולית של העיר ומסמנות את הנוף ואת החלל העירוני במושגים של שליטה וכוח. העיר הופכת לצומת המפגיש בין קבוצות פוליטיות, אתניות ומעמדיות לבין אופני שיח המייצרים משמעויות. היא מתפקדת כמנגנון ייצור ענקי של סחורות ושל ייצוגים תרבותיים. היכולת לקרוא עיר וליישם את הקריאה זו באמצעות תכנון, בנייה, הקצאת משאבים, פעילות פוליטית וכן הלאה, והוויכוח על אודות הקריאה הנכונה, מובילים בסופו של דבר לדיון בשאלות של כוח והון סימבולי מצד אחד, ובשאלה מהם החיים הראויים, הטוב האנושי, מצד אחר. בדיון זה נוטלות חלק קבוצות אינטרסים שונות המציבות סדרי יום שונים. אלה משתנים בהתאם להקשרים היסטוריים מתחלפים.

אין דומה קריאה מודרניסטית של עיר לקריאה פוסט-מודרניסטית. העיר המודרנית של המאה ה-19 ושל תחילת המאה ה-20 מתאפיינת בסדר סטרוקטורלי מוקפד: מערכת צירים, שדרות ומבני שלטון, בתוך לוגיקה רב-מערכתית כוללת. תכנון הנוטה אל הפוסט-מודרניות מבליט ממדים אחרים: הניקיון והפונקציונליות המודרניסטיים עשויים להתחלף במודלים של העיר ההיברידית, העיר המעורבת, הדחוסה, המוכנה לקלוט אל תוכה מערכות של כלאיים, המחברת בין נוף המגדלים לבין הבנייה המקומית הנמוכה. עיר זו מתמודדת עם השוני ועם ההבדלים שבין קבוצות אוכלוסייה שונות, ונותנת לכך ביטוי בתכנון ובביצוע האורבניים. היא מבקשת לראות בהתגוונות הסגנונית, התרבותית והאתנית ברבעיה השונים של העיר מפתח לכינונה של חיוניות עירונית. העיר שוב אינה אתר חילוני שקוף, המזוהה בדרך כלל עם הסמליות הגברית. היא עוברת תהליך של פמיניזציה שבסופו נוצר מרחב חדש, שבו יש מקום לזהות נשית ולצרכים נשיים. היברידיות זו תתקשר גם לקבוצות מיעוט נוספות, בעלות רקע מעמדי ואתני שונה. התכנון הפוסט-מודרני אמור להביא בחשבון את המפגש המורכב של צרכים רב-תרבותיים מגוונים המסתופפים יחד בכרך אחד.

מימד נוסף קשור לצורה שבה העיר מסמנת את עצמה לקהליה. מבנה הכוח המודרני הבליט את הבניינים המפוארים, שסימנו עוצמה פוליטית, כלכלית ותרבותית. הבניינים הפוסט-מודרניים, ובייחוד מגדלי הזכוכית וגורדי השחקים, ממשיכים ומעצימים את הקו הרציונליסטי של המודרניות, אך גם מעניקים לו משמעות נוספת. המגדלים שחזיתם אטומה וסודית מייצרים קו רקיע מפוסל שנועד להבליט את העוצמה הפיננסית של ההון הרב-לאומי, הון שזרימתו חופשית ואנונימית. הנראות הפיזית של הבניינים אינה מגלמת את משמעותם, משמעות ההון והכוח. זו נותרת במובן מסוים סמויה מן העין. מגדלי התאגידים הגדולים ממלאים את רחובותיהן של ערי העולם ומסמנים את התנועה החופשית של האותות בתוך חלל כמו-וירטואלי. דרך חלל זה זורם מידע מקודד, דמיוני ומופשט בתוך הרשת. עוצמתו קורנת מהשתקפויות האור הנופלות על מגדלי הזכוכית ומאין-ספור המסכים שהעיר מוקפת בהם: שלטי פרסומת, כתובות ניאון, נתוני תנועה, שידורי וידיאו המוקרנים בצמתים ומעל חזיתות הבתים, ועוד.

האורבניות בת זמננו מבליטה את האידאולוגיה של הצריכה. לעומתה, האורבניות המודרנית הבליטה את האידאולוגיה של הייצור. הייצור הפך לדומיננטי מאז המהפכה התעשייתית של המאה ה-18, וביתר שאת בעידן התיעוש והפיתוח הטכנולוגי במאות ה-19 וה-20. העיר הפכה לאתר ענקי של סחורות ממשיות וסימבוליות, לאוסף רבגוני של אפשרויות. הניסיון הפוסט-מודרני מקצין חוויה זו. תמונה זו מוקרנת על המשתמש העירוני, גם כשהוא שרוי בתנועה קדחתנית ברחובות העיר: מצד אחד הוא רואה עצמו כחלק בלתי נפרד מחוויית ההמון. מצד שני הוא נוהג כזיקית אנושית, משתדל לעטות על עצמו מסכות וייצוגים חדשים כדי לכונן את אישיותו הייחודית מול התפאורה האנונימית של הכרך. מרכזי הקניות משתלבים היטב בתוך מערכת זו. הם ממוקמים בתוך מרכזי הערים או בפרווריהן, במשולב עם מערכות להסעת המונים. מערכות אוטונומיות אלה פועלות כמכונות של צריכה ומאפיינות את העיר המופרטת של ההווה. הקניונים הגדולים, שיאה של מכונת הצריכה, הפכו זה מכבר לחלק בלתי נפרד מן ההוויה האורבנית ומן האופן שבו בני האדם מתַקְשרים עם אובייקטים ועם סובייקטים אחרים. תקשורת זו, שלבשה צורה של אקסטזה כמו-דתית בחברת הראווה, לא איחרה לברוא קתדרלות תאטרליות כמידתה. כנסיות הצריכה הפכו לסימן היכר של האורבניות העכשווית. תרבות זו יוצרת חוויה מרוכזת ודחוסה, המצמצמת כל מרכיב אדריכלי שאינו משרת את מטרותיה. כך, לדוגמה, מובלטת החזית על חשבון הפנים. פני השטח מחליפים את העומק. הממד החזותי הדו-ממדי גובר על הממד הנפחי. החזית ניבטת אל הנוסע החולף בכביש המהיר. בדמיונו מתרקמת העיר כחויה סינמטוגרפית. דומה כי לשלושת הממדים הקלאסיים – אורך, רוחב, גובה – נוסף עתה ממד רביעי של תנועה, זמן.

העיר המודרנית נחווית כדימוי, כרצף מופשט של צבעים, אורות ומתארים. מימד זה מעצים את המרחב האורבני והופך אותו לתמונה משתנה של תשוקות וציפיות. העיר התמכרה למדיה וכיום היא מעוצבת על פי הראיה שלה. העיר נתפשת כמוצר ויזואלי. נוצרת תפאורה של העיר, באמצעות החוש החזק ביותר. נקודות ציון העירונית המסורתיות, שהן מבנים או מונומנטים בולטים במיוחד המזוהים עם העיר, הפכו להיות חלק מהתרבות החזותית. נקודות ציון הן בניינים מיוחדים, פסלים ועמודי הנצחה, כיכרות, גשרים, מגדלים וכדומה, שהם בעלי משמעות היסטורית, חברתית ואמנותית. נקודות הציון מקלות על ההתמצאות בעיר ומשמעותיות ביצירת היררכיה עירונית וזהות מקומית. כיום קיימת דומיננטיות ויזואליות, ונקודות הציון הן מוקד לראווה האנושית.