קפריסין

היינו בקפריסין שנה. גרנו באהלים. היה לנו מספיק אוכל. המים היו פעמיים ביום, שעה בבוקר ושעה אחר-הצהרים, אבל יכולנו להתקלח. האנגלים השגיחו שלא נברח, וחיילים רבים שמרו עלינו.

לקפריסין הגיעה גם חוה. פגשתי אותה במקרה. האנגלים אפשרו עליה לארץ לגברים מעטים, ובתנאי שיהיו נשואים. קבוצת בחורות צעירות, וחוה ביניהן, קיבלה תעודות נישואין. הן טסו משבדיה לצרפת, שם היו צריכות להצטרף לבחורים. המטוס נתקע בדרך, והן הגיעו לאחר שהבחורים יצאו.

הקבוצה עברה לבלגיה, וגרה במסתור הרחק ממקום ישוב. הגיעו לשם עוד עולים רבים.
כולם העפילו בספינת המעפילים ''תיאודור הרצל''.
היו בספינה אלפיים מעפילים.
גם הם נתגלו ונשלחו לקפריסין לאחר קרב בים, שבו היה הרוג.
חוה היתה במחנה אחד ואני באחר, אבל יכולנו להיפגש. המחנות היו מוקפים גדרות, אך האנשים קרעו בהן פתחים.
לקפריסין הגיעו מהארץ אנשי סיוע רבים. ביניהם היה ד''ר אופנהיימר, אשר הביא לחוה ולי חבילות מזון מהדוד שלנו, צבי ברמן מכפר יחזקאל.

היתה לי חברה טובה בשם פלה. היא היתה מהניצולות הבודדות של גטו לודז'. רומקובסקי, ראש היודנראט, אימץ עשרה ילדים, והיא ביניהם. כך נותרה בחיים.
הכרנו שני בחורים ממרוקו. הם היו רציניים. אמרו שהם אוהבים אותנו. הבטיחו שכאשר נגיע לארץ נתחתן.
הם דיברו אנגלית וצרפתית, וקצת עברית. בדרך כלל השתמשנו באצבע המורה כשרצינו להגיד דבר מה.

היה שמח בקפריסין. פעלו בו כל מיני מפלגות, תיאטראות, מקהלות, ומסגרות פעילות נוספות.
הכי מרשימים היו המסדרים של בית''ר. מלובשים במדים מגוהצים עם סמלים, הם עשו כל יום מסדרים, בבוקר ואחרי הצהרים.
אחד מהם, כדי להעביר את הזמן, בנה מקלחת מהגג.
פעילים ממפלגות שונות ניסו לצרף אותי. לא רציתי. היה לי את אלי החבר שלי, ואחותי, ושום דבר אחר לא ענין אותי.

חברה שלי היתה במקהלה. היא נתנה לי שני כרטיסים להופעה. לא היה מה לעשות בקפריסין חוץ מללכת להופעות, שהיו כולן יפות.
המקום היה קטן, אך כל המחנות באו, ושרר דוחק רב.
אלי נתן את הכרטיס בכניסה. האחראי שם, מ''גורדוניה'', לא רצה לתת לו להיכנס, בגלל שהיה ספרדי.
רציתי לחזור אחורה, אך התחיל להיות לחץ של אנשים שדחפו. אי אפשר היה לשלוט במצב, וכמעט נפלתי.
פניתי אליו: ''מדוע אתה לא נותן לו להיכנס? יש לו כרטיס. הוא החבר שלי.''
הוא אמר: ''למה לא אמרת שהוא החבר שלך?''
הוא היה חיב לדעת שאלי הוא חבר של אשכנזית.

עברה שנה, והאנגלים התחילו לתת לנו סרטיפיקטים בודדים. כל מחנה קיבל שניים או שלושה. את שני הראשונים אצלנו קיבלו פלה ואני. זאת כי היו לנו חתנים, והיו צריכים חיילים בארץ. חוץ מזה, בחורות לא רצו לעלות בגלל המלחמה.