16.11.2013

שירת הכנפיים

גסטון בשלארד כותב, בפרק השני של סיפרו אויר וחלומות, כי הכנפיים שאינן נראות הן אלה שעפות הכי רחוק. הנפש אינה חשה חיבה פיתאומית לציפור המעופפת בשמיים. תנועת המעוף יוצרת הפשטה מידית ומהממת, דימוי דינאמי מושלם, מלא ומוחלט. הסיבה למהירות ושלמות אלה היא יפי הדימוי הדינאמי. ההפשטה מובילה אותנו לאותו מעוף חסר תקלות, זה שאנו לומדים אותו בחווית החלום, שחסר דימויים פורמליים, שמצטמצם כולו לרושם מלא החדווה של הקלילות. מעוף לעצמו זה משמש כציר. סביבו מתקבצים הדימויים השונים והרבגוניים של קיומנו היומי. 

הסיבה שהציפורים מושכות את תשומת ליבנו אינה שלל צבעיהן. יופין העיקרי של הציפורים הוא מעופן. המעוף מהווה יופי ראשוני עבור הדימיון הדינאמי. במציאות הדימיון המעוף חייב ליצור את ציבעו היחודי. המעוף הופך באחת לזיכרון חלומותינו ותשוקה לגמול שאלוהים מבטיח לנו. אנו מקנאים בחלק הציפור בחיים, ואנו משייכים כנפיים למה שאנו אוהבים, כי אנו חשים אינסטינקטיבית שבנחלת האושר והעדנים גופנו יבורך ביכולת לעבור בחלל כציפור באויר. פסיכולוגית  הציפורים יוצרת אידיאל, על-טיבעיות המשייכת למציאות את שחווינו כבר בחלום. האדם, על פי אידיאל זה, יהפוך לציפור-על אשר, הרחק מעולמנו זה, תעופף במרחב האינסופי בינות לעולמות, נישאת אל סביבתה האמיתי, לעבר הארץ האוירית. בכל אגדות הפולקלור והיצירה הרומנטית בכלל אנו מוצאים תיאורי מעוף רבים, ישירים ועקיפים, באמצעות קיצורי הזמן, המקום, והתהליכים שעוברים הדמויות. 

הכנף, חלק בלתי נפרד מהמעוף, היא מאצילת ומתווכת השלמות האידיאלית כמעט בכל המציאויות. נשמתנו, שנמלטת מהמעטפת הארצית שמושכת אותנו למטה בהוויה תחתית זאת שעל פני האדמה, תתגלגל מחדש בגוף מפואר, קל ומהיר יותר מכל ציפור שהיא. תפקיד הכנף הטיבעי הוא לרחף מעלה ולשאת את מה שכבד למקום בו שוכן גזע האלים. היא שותפה לטבע האלוהייותר מכל דבר אחר שמשתייך לגוף. בכוח גשמיותה האוירית, מעניקה שותפות זאת משמעות מעשית מאד לשותפות המופשטת. כמאמר הפתגם: ''מעולם לא אהבתי מישהי, מבלי לשייך לה כנפיים'.

הציפור, חביבה, חיננית וקלילה, מעדיפה לשקף דימויי אהבה, נעורים, מתיקות וטוהר. תכונות אלה הינן, למעשה, מציאויות נפשיות ראשוניות. אנו משייכים תכונות כה רבות לציפור שנראית חוצה את השמיים במהלך היום, כיוון שאנו חווים באמצעות דימיוננו מעוף מלא חדווה, כזה היוצר בנו את רושם הנעורים. זאת גם כיוון שהמעוף החלומי הוא לרוב חושניות טהורה. הציפור, שנוצרה לחיות ביסוד הטהור והמיסתורי ביותר, האויר, היא בהכרח צורת הבריאה הסופית, העצמאית והנעלה ביותר. לכן ברור מיד כי כנפיים אנושיות מהוות מחסום. בין אם האמן עיצב אותן גדולות או קטנות, שמוטות או מונפות, פרועות או חלקות, הן נותרות חסרות תנועה. הדימיון אינו מסוגל לבצע את הקישור. הדימוי, הפסל המכונף, הוא סטאטי. הכנפיים הן הסמל האלגורי של המעוף, לסיפוק המסורת וההיגיון. אך עלינו לחפש במקום שונה אחר רמיזות דינאמיות. 

תהליכים בלתי ישירים בלבד הם שמאפשרים את הפיתרון הטוב ביותר לבעיית הצגת המעוף האנושי. הדימיון יוצר קשר מיידי בין טוהר האויר לתנועת הכנפיים. גוף הציפור עשוי בו מהאויר המקיף אותה וחייה עשויים מהתנועה הנושאת אותה. כל הרגשות בהם אנחנו נתקלים בחיי היומיום מתעדנים ומיתעלים בסופו של דבר לחווית המעוף במציאות הדימיון היצירתי. מעוף הרעיונות אינו דימוי ואלגוריה שחוקים אלא תנועת ציפורים מופשטת. שינוי הצורה של הכנף באויר הוא המנוע של מחשבותינו.

אין תגובות: