פרשת שמות - מצרים כתמונת ראי של ארץ ישראל

התנחלות הקב''ה במצרים היא ירידה ''בעבור היות השמיים נכבדים מן הארץ וה' מלא כבודו הכל"[אבן עזרא].

ההבדל העצום בין שמיים לארץ וחוסר היכולת לחבר ביניהם קיים רק בחוץ לארץ.

חז''ל גזרו טומאה על האוויר והאדמה של ארצות העמים כדי ללמד על הקוטביות בין קדושת השמיים וטומאת ארץ העמים.

לעומת זאת ארץ ישראל היא שער השמיים. קרובה היא ונושקת לכסא הכבוד. בארץ ישראל מתגלה שהקב''ה הוא אחד למעלה ולמטה ללא הפרש.

לכן כדי לחבב את ארץ ישראל על עם ישראל, כדי ללמד עד כמה היא חשובה, ירד הקב''ה בכבודו ובעצמו ועשה את כל הנסים והנפלאות במצרים.

אהבתנו לארץ ישראל היא זאת שתמשוך את הנסים הגדולים שאנו כה מחכים להם.

הנושא העיקרי של החומש הוא תאור גאולת מצרים. לכן חז''ל כינו את ספר שמות: ספר הגאולה.

ספר שמות אינו אלה בחינה מחודשת של עלילות ספר בראשית מתוך נקודת מבט מרוחקת מבחינת המקום, התפישה השכלית, והזמן: העם נמצא במצרים, ארץ ממודרת והיררכית מבחינת החברה והאמונה, שבה התפישה ההוליסטית של בני ישראל את האחדות בין האדם האל והארץ אינה מובנת מאליה, ויוצרת מבחנים קשים.

משה חי את המציאות הקשה - בני ישראל הם עבדים, וניסיונותיו לעזור להם נתקלים בהתנגדות קשה גם מצידם. לשון הרע והבגידה נפוצים ביניהם. לעומת זאת אלוהים מתאר את ארץ ישראל בפני משה, שבורח מעמו למדבר, כדימוי אידיאלי - ארץ זבת חלב ודבש.

משה לוקח את אשתו ואת בניו בדרך חזרה למצרים. בדרך מתרחש אירוע: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". ציפורה מלה את בנה, ובעקבות מעשה זה סרה סכנת המוות, וציפורה מכריזה: "חתן דמים למולות". על משה רבינו נאמר כי נולד מהול וצדיק. ברית המילה היא אם כן טכס המקשר בין בני האדם בברית של אחווה הדדית.

מוטיב המאזניים מופיע בספר שמות ברמה המופשטת. הדוגמא העיקרית היא שני לוחות הברית, המתחלקים לחמש מצוות עשה ולחמש מצוות אל תעשה. במקביל, מוטיב המאזניים מופיע לאורך החומש גם ברמה המוחשית ביותר, כליקוי פיזי בר תיקון. בתחילת הספר מצוין כי משה רבינו הוא כבד פה, אדם שיש לכרות אליו אוזן כדי להבינו. בסוף התורה יתעלה משה על מומו זה וישא את שירת 'האזינו'.

התקופה שמתחילה בשבוע פרשת שמות נקראת: ימי השובבי''ם. ראשי התבות של המילה שובבי''ם הן פרשיות השבוע: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים.