לאחר פרשות שופטים וכי תצא, העוסקות בילדות ובנעורים, מגיעה פרשת כי תבוא, העוסקת באדם המבוגר, שיש לו אחריות, ובפרט אחריות לרכוש.
אין רכוש חשוב יותר מאשר האדמה.
לכן פותחת הפרשה במצוות הבאת הביכורים.
מצוות מתן המעשר מפרי האדמה לעניים מופיעה מיד לאחר מכן.
האדמה היא במובן הרחב הסביבה בה אנו חיים.
קיים דיאלוג מתמיד ומזכך בין האדם לסביבה, גם זאת שאינה שלו ישירות.
הארץ מעניקה חיים לאדם, ובתמורה עליו להחיות אותה.
על פי מפת דמות האדם של ארץ הקודש, מצוות הביכורים מיועדת גם לשמירת איכות הסביבה.
נראה כי כבר בימי קדם הייתה הארץ צפופה מאד, וכורעת תחת נטל תושביה, בהיותה 'ארץ זבת חלב ודבש'.
פסוק זה מופיע בפרשה שלוש פעמים.
הפרשה אינה מרחיבה בנושא האחריות לארץ ישראל.
הניסיון האנושי מאפשר לקצר.
הפועל 'להאמיר' המופיע פעמיים בפרשה מבטא את הסוגיה בתמציתיות:
אֶת יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים
וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה
מיד לאחר מכן מופיע בפרשה תאור המזבח שיוקם בארץ לאחר מעבר הירדן.
המזבח עשוי מאבנים שלמות בלבד, ללא ברזל.
הברזל היה באותם ימים סמל התיעוש המתקדם, שהשחית את האדמה והאדם.
מזבח זה ממחיש את החיבור בין האדם לאדמה, והוא ביטוי נוסף לציווי האקולוגי בפרשה.
רוב הפרשה מוקדשת לפירוט הברכות הצפויה למי שמקפיד על שמירת המצוות, לעומת הקללות הצפויות למי שאינו עושה זאת.
החלק המוקדש לקללות ארוך הרבה יותר, ומופיעים בו תיאורים מזעזעים ביותר של שואה אקולוגית.
בשתי הפרשות הבאות נסללת הדרך, במלוא מובן המילה, לברכות משה לעם ישראל.
יש בהן ביטחון שאין כמותו במקום אחר בתורה, בקשר בין הקב''ה, עם ישראל וארץ ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה