גסטון בשלאר ופול ויריליו הם שניים מגדולי הפילוסופים הצרפתיים במאה העשרים. קיימים מאפיינים דומים רבים אצל שניהם: הגישה הפנומנולוגית והאנטי-סטרוקטורליסטית. מושג השבר ההכרתי כמפתח להבנת ההתנהגות האנושית. קיומם של תנועה, מהירות והווה נצחיים. מעוף ותעופה כמגברי תודעה מרכזיים. חשיבות המציאות החומרית ובעיקר האדריכלות. הזיקה לפיזיקה המודרנית של תורת היחסות. שלילת הפוסט-מודרניזם. סגנון הכתיבה השירי. מאפיינים שונים אצל שניהם הם: הזדככות לעומת תאונה. פסיכואנליזה לעומת טכנולוגיה. קלאסיציזם לעומת היפר-מודרניזם.
בשלאר [1884 - 1962] היה מבכירי האקדמיה הצרפתית למדעים, והשפיע רבות על פילוסופים צרפתיים פוסט מודרניים. הוא תרם רבות לחקר הפואטיקה והפילוסופיה של המדע. הוא פיתח את מושג "השבר ההכרתי", החיוני להתקדמות המדע מתוך משברים. במקביל, הוא פיתח בהרחבה את מושג ''הדמיון הדינאמי'', שכל פיו תפקידו המרכזי של הדמיון היוצר הוא להפריך דימויים קיימים.
ויריליו [1932 - 2018] היה תיאורטיקן תרבותי, אורבניסט ופילוסוף אסתטי. הוא ידוע בעיקר בזכות כתביו על הטכנולוגיה כפי שהתפתחה ביחס למהירות וכוח, עם התייחסויות שונות לארכיטקטורה, לאמנויות, לעיר ולצבא.
המושגים העיקריים שפיתח הם ה''דרומולוגיה'' [''מירוץ''] ו''התאונה הגלובלית''. לפיהם, התרבות המודרנית, הסייבר-ספייס, היא מיידית ווירטואלית. היא נעה במהירות המכסימלית של האור, ויוצרת מציאות של עולם אחיד, עיר ענק גלובאלית, שהיא טרמינל רווי דימויים תלושים ומועד לתאונות.
אצל שניהם האויר, התעופה והמעוף הם מפתח לחשיבה יצירתית. התעופה היא יציר זכרי-נקבי כאחד והאלוהות בהתגלמותה. האינטואציה המגולמת במושגים אלה הופכת אצלם, באופן אוטומטי ובלתי רצוני, לאינטואיציה היצירתית. זאת בדומה להסתערותם של יוצרים רבים אחרים על מושגים אלה כנקודת מוצא להגותם. לדוגמה, בולט הדבר כיום בנושא הכטב''ם, שהפך לכלי שבאמצעותו אפשר לסקור ולסכם כל תופעה אנושית. עבור בשלרד התעופה המודרנית היא עוד מוליך טוב, מגבר, עבור הנפש המדמיינת. עבור ויריליו, היא חוליה נוספת בדה-לוקליזציה ובתאונה הגלובלית של האנושות.
ההבדל בין גסטון בשלאר לפול ויריליו הוא ההבדל בין האופטימיסט לפסימיסט. נקודת המבט של בשלאר היא אישית ואינטימית, לעומת נקודת המבט הגלובלית-קוסמית של ויריליו. בשלאר מתבונן במרחב מהמציאות הסמוכה והמוכרת, בקנה המידה האישי ועל הפרטים הקטנים. ויריליו מחליף את החלום והשרעף של בשלאר בטכנולוגיה ובמדיה. הוא מתבונן במרחב מהחלל החיצון והבלתי מוכר, בקנה המידה העל-אישי ועל החברה בכללותה. בשלאר הוא איש הרצון, התשוקה והתקווה. ויריליו הוא איש הכניעה והתבוסה, התאונה הגלובאלית הבלתי נמנעת. אצל בשלאר העולם הוא עגול כמו באר. אצל ויריליו העולם הוא מרובע כמו מסך. בשלאר תמים וויריליו ציני. אצל בשלאר העולם נפתח ואצל ויריליו הוא נסגר.
בשעה שהיידגר, מורה רוחני של ויריליו, ראה ברדיו השטחה וצמצום, בשלאר ראה בו דווקא אפשרות להעמקה ואיחוד לבבות, מעין אוטופיה אוניברסלית. השיחות בבתי קפה הן רועשות, אך בעולם האוניברסלי של הרדיו כולם שומעים זה את זה, וכולם יכולים להקשיב בנחת.
רמזים לביקורת של בשלאר על "פילוסופיית המועקה", כפי שהוא מכנה את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, אפשר למצוא ללא קושי בכל כתביו. הסירוב למועקה לא עלה בקנה אחד עם צו האופנה של תקופתו, אך בשלאר נותר עקבי בעמדותיו. נדרשה מידה של עזות מצח כדי לכתוב, במחצית המאה העשרים, בצרפת, בימי השיא האקזיסטנציאליסטי, כי "המועקה היא כוזבת: נוצרנו כדי לנשום היטב''.
כותבים רבים מציינים את כוחות הנפש שהפילוסופיה של בשלאר מעניקה לבאים בשעריה, את האיכות המרפאת הטמונה בפילוסופיה שלו, באפשרות הזאת שהוא מציע, שבה האדם והעולם שרויים בדיאלוג פואטי מתמיד. יש אמנם הרבה בדידות בפילוסופיה של בשלאר. זאת, ללא ספק, פילוסופיה של האדם הבודד, המתבודד. אך הוא אינו לבד, הוא מצוי תמיד בחברת העולם. יתר על כן, הוא מצוי בחברת יופיו של העולם. ייעודה הטבעי של החלימה, סבר בשלאר, הוא לראות את יפי העולם. אי אפשר לחלום בהקיץ על כיעור. היופי הוא לא רק צורך אסתטי, הוא גם צורך הכרתי, אתי ונפשי, של האדם.
ויריליו מחליף את החלום והשרעף של בשלאר בטכנולוגיה ובמדיה. המיון וההשוואה המבוססים על היצירה הקלאסית אצל בשלאר, מתחלפים אצלו במיון והשוואה המבוססים על המציאות בהווה. נקודת המבט של בשלאר היא אישית. נקודת המבט של ויריליו היא גלובלית. על פי ויריליו, העולם השתנה. הוא אינו אותו עולם מוכר על פי היצירות הקלאסית וההיסטוריה. הוא הפך כולו לכרך סואן. אנחנו לא יכולים לסמוך יותר על התפיסה הטבעית שלנו. היא עוותה לחלוטין על ידי הטלה-מדיה. הדימוי הפואטי המקורי והחדש אינו יכול להתקיים בעולם של דימויי צריכה אלקטרונייים, המשעבדים את הדמיון וההכרה. הבדידות אינה יותר ערך מקודש. היא מכנית, ונובעת מהפיצול החברתי ל''נקודות אנושיות'' שיצרה הטכנולוגיה.
נותרה חווית הזמן הדיבורית בלבד, ההמשכיות שהעיכוב וההאצה בדיבור מסוגלים לה. זה פסק הזמן שהוגה הדעות מצליח ליצור, בחוכמתו, בתודעת המאזין. ויריליו, באמצעות פיסקאותיו המתוחכמות, מחזיר את הקורא למצב של תודעה הברתית בראשיתית, של קריאות הציד של האדם הקדמון. אין אצלו דיאלוג עם הקורא, כמו שקיים אצל בשלאר. יש הישרדות לשמה. אין יד מלטפת. יש אצבע הלוחצת על כפתור ההשמדה.
ויריליו הוא אחד המבקרים הפוריים והנוקבים ביותר של הדרמה של הטכנולוגיה בעידן העכשווי. מפעל חייו הוא הרהור מתמשך על המקורות, הטבע וההשפעות של טכנולוגיות המפתח שמרכיבות את העולם המודרני והפוסט-מודרני. הוא התמקד במיוחד בטכנולוגיה צבאית, טכנולוגיות ייצוג, טכנולוגיות מחשב ומידע וביוטכנולוגיה. שאלת התעופה כדיסטופיה היא מרכזית בהגותו, כיוון שהתעופה היא גורם מרכזי ביצירת העולם החזותי והעיר הגלובלית, עולם-טרמינל שהוא אינטר-אקטיבי באורח שלילי. למרות שויריליו אינו שולל עקרונית את הטכנולוגיה, הוא מבקר באופן קיצוני את הדרכים שבהן היא משנה את העולם, ואפילו את המין האנושי. הביקורת כלפיו היא שיש לו תפיסה פגומה, שהיא שלילית וחד-צדדית מדי, ומפסידה את ההיבטים המעצימים והדמוקרטיים של טכנולוגיות מחשב ומדיה חדשות.
מקורות:
John Armitage. Virilio Live: Selected Interviews
