המבוא לספר ''שמיים פתוחים'' [Open Sky, 1997], מאת פול ויריליו, מתחיל בצורה שגרתית. הוא מכנה את השמיים ''חוף הים הראשוני''. השמיים מפרידים בין המלאות של האדמה לריקנות של החלל החיצון. עם המצאת הפרספקטיבה האמנותית בתקופת הרנסאנס, המתמקדת בנקודת מגוז אופקית, התרחק האדם מהקשר הטבעי לניגוד האנכי הראשוני שמיים-ארץ, המגולם בכוח המשיכה. כיום, כאשר השמיים מאוכלסים בגופי תעופה רבים מספור, מן הראוי לחזור ולהתמקד באופק האנכי.
מכאן ואילך ויריליו פונה לתאוריה מקורית: החלל החיצון אינו קיים כמו שהסבירו לנו המדענים. המהות השולטת ביקום היא הזמן, שהוא חומר בפני עצמו. הזמן הוא החומר האפל של היקום. מהאפילה הקוסמית הראשונית משתלשלת הכרתנו את הזמן כחומר. חומר-זמן זה יוצר את המרחב המוכר לנו. את הזמן החולף המוכר אנו צריכים לכנות בשם ''המשכיות''. ההמשכיות קיימת בפני עצמה כחומר, החל מההמשכיות שקיימת בין חלקיקי אטומים, וכלה בהמשכיות שנמדדת בטווחי בריאת היקום. היא חומר שעוצמתו נמדדת במהירותו, שהיא ביחס למהירות האור.
על אף חוסר הביסוס המדעי של התיאוריה, המשכיות הזמן כחומר בפני עצמו היא מוחשית היטב לכל מי שעוסק בעריכת סרטים. עורך הסרטים מחבר בין קטעי חומר גלם מצולמים. בין כל שני קטעים כאלה יש קטע של מסך שחור. כל קטע כזה מקבל אצל העורך תחושת מוחשיות מלאה. האתגר שלו הוא להתמודד מולו לחתוך אותו מהתוצאה הסופית, בדיוק כמו שהוא חותך ומצמצם קטעים מצולמים. קטעי המסך השחור שבין פיסות חומר הגלם המצולמות הופכים להיות ישות פיזית. ישות זאת היא בלתי ניתנת להגדרה מקובלת. היא דומה מבחינת התחושה לחומר המצולם. לפיכך היא נדמית כחומר בפני עצמו. הטבע מתעב ריקנות לשמה.
ויריליו זנח את התעניינותו הרבה בקולנוע לטובת התעניינות במימד הזמן, דבר שאפשר לו לחקור את ערי העל בעולם כמרחב קריטי, המשועבד לטכנולוגיה מואצת.
ריקנות שבה הזמן הרגיל הופך לחומר, מאפיינת את סצנת הפתיחה של הסרט ''עין בשמיים'' [Eye in the Sky, 2015]. גיבורת הסרט היא קולונל, האחראית מלונדון על מבצע חיסול באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים, שמתרחש באפריקה.
מיד בראשית ההקרנה אנו נחשפים לכך שלא מדובר בסרט פשוט. הפתיח של הכותרות הוא תמונה מפוארת, במבט מהחלל, של כדור הארץ החג על צירו, לצלילי תזמורת סימפונית, בסגנון ''מלחמת הכוכבים''. זה הפתיח של חברת ''יוניברסל'' מפיקת הסרט. כותרות ההמשך, של מפיקי המשנה, הן בסגנון דומה. אך פס הקול שלהן הוא של מוזיקה מדיטטיבית מזרחית. הסך הכל מכין אותנו לצפיה בלתי שגרתית.
המוטו בראשית הסרט הוא: ''במלחמה, האמת היא הקורבן הראשון''. המוטו הוא תמצית הגותו של ויריליו, העוסקת ברובה בטכנולוגיות התצפית וקבלת ההחלטות בתחום התעופה הצבאית, והשפעתן על החשיבה החזותית בימינו, שבהם המיידיות ממלאת תפקיד מרכזי, בשל גודש הדימויים.
שוט הפתיחה של הסרט ''עין בשמיים'' הוא נועז ומפתיע. הוא מצולם מתוך תנור אפיה פרימיטיבי בחצר בית באפריקה. מתוך החלל השחור של התנור מגיחים לאור העולם, ורואים אישה מכניסה לחם לתנור באמצעות מוט אפיה. המצלמה יוצאת עם המוט מהתנור ועוברת לחצר, לסצנת הפתיחה המלאה. הצילום מתוך התנור מזכיר, בעיקר, אץ סצנת הסיום בסרט 'שליחות גורלית', שבה הטרמינטור מחוסל באמצעות מכבש תעשיתי שלתוכו הוא זוחל.
הסצנה ממשיכה ומראה, בצילומי חצי גוף, ילדה באפריקה בחצר בבוקר שמשי, צופה באמא אופה לחמים, ובמקביל משחקת בחישוק הולה-הופ, לצד אביה שמתקן אופניים. החישוק הוא סמלי. הוא מציין, על פי תפיסת העולם של ויריליו, בהשראת הפיזיקאי הנודע סטפן הוקינג, את הזמן והמרחב הרגילים, המגולמים בקווי הרוחב ההולכים וגדלים על פי קוטרו של כדור הארץ. ויריליו מתאר זאת בספרו ''תאוצה קוטבית'' [Polar Inertia, 1990].
באמצעות צילום רחפן, המצלמה מתרחקת בהדרגה מהחצר לעבר הרחוב, שבו נע ג'יפ צבאי ועליו אנשים חמושים. הג'יפ נראה דרך כוונת מטרה של כטב''ם העוקב אחריו. המצלמה ממשיכה להתרחק, וההתרחקות שלה גורמת לכך שנקודת המבט של הצופה הופכת להיות על הציר האנכי, שעל פי ויריליו והוקינג מציין את הזמן והמרחב המופשטים. זאת בדומה לשרטוט של קווי האורך של כדור הארץ, האחידים כולם בקוטר שלהם. קווי הכוונת הופכים לאות E בשם הסרט המופיע על המסך.
בסוף הסצנה, בשיא התרחקות המצלמה מהשכונה, רואים את עיר הענק האפריקאית שמשתרעת עד מעבר לאופק, כגיבוב בלתי מסודר של בתים נמוכים ומאולתרים, אשר במרכזו קו של גורדי שחקים. צילום זה נראה כתיעוד גאוגרפי אותנטי, שלא כמו הקטעים המבוימים עד כה. לפיכך הוא נקודת התייחסות דוקומנטרית לסרט. תחום עיסוקו העיקרי של ויריליו, במקצועו כפרופסור לארכיטקטורה, היה השפעתם של ערי העל בעולם על האוכלוסיה. ערים אלה הפכו לטרמינלים, המקושרים ביניהן לעיר עולמית אחת, תוך ניתוק קשרי הקהילה המסורתיים. השכונה הדלה, שהיא אתר הצילומים המרכזי של הסרט, מנותקת משני צידיה מהעיר הגדולה, באמצעות קווים ישרים של מסילת ברזל ותעלת מים.
התמונה עוברת לקולונל, שהיא אישה מבוגרת אותה מגלמת הלן מירן. היא נראית בסצנת פתיחה ארוכה שניה, בקלוז אפ של פניה בחשיכה מוחלטת, כשהיא מתעוררת במיטתה בביתה הכפרי, לקראת יום עבודה. השעה היא עדיין שעת לילה. התאורה היא ערפילית וחמה, באמצעות מנורות לילה בבית ובחוץ. בניגוד לתחושת המציאות הברורה באפריקה, התחושה כאן היא של מציאות בלתי מוגדרת, מיסטית. כאילו הזמן כחומר הוא המימד המרכזי, ולא האדם או המרחב בו הוא פועל.
המצלמה עוקבת אחריה בצילומי חצי גוף: כשהיא עדיין מנומנמת היא עוטה חלוק, מוציאה את הכלב לחצר, ופותחת את המחשב באמצעות טביעת אצבע. על הקיר תמונות פני הטרוריסטים שהיא מתמקדת בהם. התמונה מתחדדת. התצלומים מעוררים אותה סופית, יחד עם מייל בהול.
עין בשמיים - הסרט המלא ביוטיוב
