הפיוט ''היום הרת עולם'' ממחיש את המחדל המודיעיני ערב מלחמת יום הכיפורים, כי ביום זה נסוגה דת המדינה בפני דת ההלכה.
הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם
הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָם
אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים
אִם כְּבָנִים רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים
וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת
עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא כָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ
אָיוֹם קָדוֹשׁ.
מי שהוביל בשנות ה-1980 את הניסיון לחקור את מלחמת יום הכיפורים בתקשורת היה העיתונאי רון בן ישי, שעסק במונח ''אפכא מסתברא'', שאותו שמעו ממנו בלי הרף. לא היה מי שיגיד ''המלך הוא עירום''. לא היה מי שיגיד שהמצב היה פשוט יותר ושאנשים לא באו לעבודה במודיעין ערב המלחמה כי הם לא ידעו איך להתמודד עם הנושא. הם התכנסו בעצמם ונשארו בבית, מחכים לגרוע מכל, בכאוס מתגבר והולך.
מרגל? חבלה? טעות אנוש? מה עשינו? מה הלאה? כל אלה שאלות שנותרו בלי מענה, כי אין אף אחד שמסוגל לענות עליהם. פשוט כי אף אחד לא היה למעשה במקום בשעת הארוע, בשבוע האחרון לפני המלחמה. ביטויים יותר מתאימים למציאות ההזויה דאז הם ''חוק מארפי'', ''ברבור שחור'', ''שיטת הסמוך''.
ערב יום הכיפורים נמצאנו בתל אביב בחברה פוסט מודרניסטית, משוללת עבר, שחיה על ציר הרוחב של האינטרטקסואליות, שבה כל אחד ממציא את עצמו. תובנות השואה והתקומה נשכחו. הכל היה, כמו כיום בעידן הפייק ניוז, סימולקרה, היפר מציאות המורכבת מסמלים ומאוויים, שהיא האמת שמסתירה שאין אמת. הכל היה טקסט ונרטיב, כשהספריה היא המציאות היחידה.
ערב מלחמת יום הכיפורים נמצאה גם מערכת המודיעין בעידן פוסט מודרניסטי, שבו אי אפשר להשליט סדר. כלאנו עצמנו בסדר מדומה. בעולם הפוסט מודרני לא מסוגלים להבין כלום. אין התרחשות, יש מערכות טקסטואליות בלבד. הפוסט מודרניזם, שעליו יש מחקרים רבים מאד, הוא הכלי האמיתי לתובנות מחדל מלחמת יום הכיפורים.
העדר מפה ברורה היה מאז ומתמיד בעוכרי הרעיון הציוני. המושג ''צלם אלוהים'' הוא רב חשיבות ביהדות, אך דמות האדם אינה נקשרת בו לארץ ישראל. זאת למרות שבתנ''ך כתוב כי האלוהים, עם ישראל, וארץ ישראל, הם ישות מאוחדת. הגדרה זאת חרצה את גורל העם היהודי, כי בניגוד למוחשיות הברורה של העם והחוקים, גבולות הארץ נותרו עמומים ובלתי מוגדרים. הדבר הפך את ארץ ישראל למושג מופשט, כזה המבטא ערך בלבד ואינו מוחשי, גם בעיני אזרחי מדינת ישראל עצמם.
הפוסט מודרניזם עשוי להסביר גם את התנהגות הצד המצרי, שפעל באוירה דומה. סאדאת פעל בגישה מערכתית, עקב בצד אגודל, כשהוא מתקדם צעד אחר צעד בבנית ההפתעה. הוא המתין לראות בכל שלב אם הצד השני, ישראל, מגיב לצעדיו בהיזון חוזר. לא היה צורך ביותר מכך. לאחר שהיה בטוח שאין תגובה הוא התקדם, בזהירות רבה, צעד נוסף לקראת הפתיחה במלחמה.
קהיר של אנואר סאדאת היתה חלק מהביזור הגיאוגרפי האורבני הגלובלי, שהוא תופעה מרכזית בימינו, אשר הביא ליצירת ערי ענק והתפרסות פרברית אינסופית, חוקית ובלתי חוקית כאחד, המשתרעת על פני מדינות שלמות. גם מדינת ישראל הפכה, בשל גודלה הקטן, צפיפות האוכלוסייה, וחוסר המשילות בנושא התכנון האזורי, לעיר פרברית אחת. מצב זה מביא לשינוי הגדרת הריבונות. הוא מציין את סיומה של ייחודיות המקום, שמאפיינת את העיר ההיסטורית והבמה הפוליטית הוותיקה והעיר ההיסטורית, והחלפתה בעיקרון המיידיות, אחדות הזמן, שהיא פוליטיקה של האינטנסיביות והאינטראקטיביות, של מערך טכני. ארכיטקטורה של מערכות החליפה באופן סופי את מערכת הארכיטקטורה והאורבניזם ההיסטורית.
הפוסט מודרניזם ניזון במידה רבה מעולם התעופה, אשר שינה את הגדרות המרחב והזמן, בעיקר במישור הצבאי. במדינת ישראל היתה קיימת תחושת ביטחון בעליונות האוירית, בעקבות מלחמת ששת הימים, ובעקבות ההתחמשות במטוסי הפאנטום ודגמי המיראז' מיצור מקומי.
במצרים שררה תחושת ביטחון דומה ערב מלחמת יום הכיפורים. היא נבעה ממרכיבים חדשים שנוספו לעוצמתה האוירית: מפציצים נושאים טילי אויר-קרקע מכווני רדאר, מטוסי מיראז' 5 שהגיעו מלוב, טילי קרקע-אויר משוכללים, וטילי קרקע-אויר אישיים.
מרכיבים אלה שכנעו את סאדאת שביכולתו לפתוח במלחמה מוגבלת. הוא לא היה זקוק למודיעין עומק, כי גם אם היה ברשותו כזה, הוא לא יכול היה לסמוך על אמינותו. זאת בדומה לחוסר ההסתמכות של מדינת ישראל על מודיעין העומק שהיה לה במצרים.
הוכחה נוספת לגישתו הפוסט-מודרנית של סאדאת, ופעולתו באוירת חשדנות ומידע כוזב, שמאפיינים את הפוסטמודרניזם. היא השימוש בדוקטרינת התרגיל המקיף הסובייטית, לפיה הכנה למלחמה מתבצעת באמצעות תרגילים גדולים של כל זרועות הצבא. ההחלטה להפוך את התרגיל לפעולה מלחמתית שמורה למקבלי החלטות ספורים בלבד.
