הקולנוע הפואטי הפוסט מודרני באיראן
סרט הקולנוע עשוי לעורר בנו את יכולת החשיבה הפילוסופית. סרט כזה הוא מעין אספקלריה פילוסופית שלנו. היצירה המתמשכת של הסרטים הפואטיים ברחבי העולם מעידה על כך שהנושא הוא בעל ערך, לא רק להתפתחות הקולנוע, אלא גם להמשך החיבור בין פילוסופיה לפואטיקה כפרקטיקה תרבותית. דוגמא הם סרטיו של קיארוסטמי, שבהם הוא אינו מציע לנו פיתרון עלילתי, אלא דרך התבוננות כזאת.
משוררי הגל החדש באיראן, בראשות נימה, חוללו מהפכה במסורת עתיקה של אלפי שנים של שירה קלאסית, ומסגרו מחדש את מערכת היחסים בין שפה למציאות הסובבת אותה. משוררים וקהלים הוסמכו להפוך את המציאות לתופעה שנבנתה ומפורשת לשונית, ועל בסיס זה הקהילות היצירתיות תרמו לשחזור חזון איראן בעידן המודרני, עם נוף פתוח לעולם. קהלים מסוימים רואים את הגל החדש והפואטי בקולנוע האיראני כמציג חזון אקזוטי של התרבות האיראנית בת זמננו, במיוחד מכיוון שקולנוענים ממסורת זו נוטים להציג את חיי היומיום של איראנים החיים בשולי המודרניות, ומתארים את המקומות והנופים הקיימים בפועל, תוך כדי חדירה לעומק הפואטי של הרגע. יחד עם זאת, קולנוע זה האיראני פתח מרחב אמנותי חדש שחותר תחת הרטוריקה של האותנטיות המסורתית. הוא עשה זאת בעיקר על ידי הרחבה ובנייה על בסיס חדשנותם של משוררי הגל החדש.
בהיעדר כל אפשרות מוחשית לשנות את מצב המציאות, ליצור את האפשרויות ההיסטוריות של חברה אזרחית, של דמוקרטיה פרלמנטרית, את הפרמטרים הראשוניים ביותר של חירות, זכויות אדם, חופש העיתונות, עמותות וולונטריות , וכל המנגנונים של המודרניות הדמוקרטית, מה שנותר הוא משא ומתן רטורי עם המציאות, כך שבאמנות אפשר להתחיל לחלום את המחשבה האסורה, לחזות את הפיתרון הבלתי אפשרי, ובכך לא רק להתנגד לתיאוקרטיה, אלא, לא פחות חשוב, לערער את הרטוריקה של האותנטיות המגבה את המסורות שתיאוקרטיה זאת מניעה.
הצפיה בסרטים המאתגרים הן את הטאבו חברתי בתוך איראן, והן את הציפיות כיצד יש לייצג את המציאות והבדיון באמצעות הקולנוע הפופולרי, כרוכה בחשיפת שכבות רבות של משמעות, המשוקללות באמצעות קריאות מטפוריות, מטונימיות ואינטרטקסטואליות. רבים מהקולנוענים הפואטיים האיראנים שואבים, למשל, מושגים וסיפורים סופיים, המובנים סביב החיפוש אחר ''הלא ידוע'' ומסע הפולחן לעבר מציאות עלומה. קריאות אלה מובנות ביותר לקהלים המכירים מערכות מחשבה כאלה. אך באותה מידה הם זמינים לקהלים רחבים יותר, באמצעות טכניקות וסיפורי קולנוע מתוחכמים. הקולנוע הפואטי האיראני הפוסט מהפכני מתנתק מהליניאריות וההיגיון של סיפור סיפורים קונבנציונלי, האופייני לקולנוע הפואטי הקלאסי, ומציע את מה שאפשר לכנות "סגנון שקוף למחצה" של ייצוג המציאות. סרטים אלה מסרבים לדבוק בקטגוריות מוצקות כמו תיעודי או בדיוני, אמיתי או מפוברק, מאולתר או קבוע מראש.
למרות האנטי-ממסדיות, סרטים אלה עשויים בהחלט להיחשב בעיני הממסד כתורמים להתפתחות האומה האיראנית, כיוון שהממסד מעריך מאד את תרומת הקולנוע לקידמה. האייתוללה חמינאי, בנאום בפני אנשי קולנוע בשנת 2006, התבטא ברוח זאת כשאמר כי אמנות הקולנוע מאצילה שאיפות אצילות, תשוקה לקידמה, דינאמיות ובטחון עצמי, יחד עם ערכים איסלאמיים ולאומיים.
הסרט האמנותי מתקיים באופן מימסדי. מקורותיו, מימונו, הפקתו והצגתו, מקודמים כולם על ידי הממסד התרבותי הלאומי, שנוטה לחסום יצירות רדיקליות, ומעדיף יצירות שמבליטות את ההיבט הלאומי, ומאזנות אותו בהיבט הבינלאומי. מחוץ לאפיקי הרשתות החברתיות, כל האוטרים זקוקים לממסד זה, לנוכח העלויות הגבוהות של הפקת סרטים ולנוכח התחרות בתעשיה, שמקדמת ''שוברי קופות'' בלבד. למרות שהקריטריונים למימון סרט אמנותי הם, לכאורה, אובייקטיביים ותלויים בשורת הגדרות, שיטה זאת אינה קיימת. בפועל, הקריטריון הקובע הוא יכולת הביטוי האישית של כל יוצר, והדבר גורם להעדפה של אוטרים מבוססים. הקולנוע האמנותי הפך לעוד סקטור בתעשית הקולנוע. סביר שגם הקולנוע האיראני הפוסט מודרני פועל תחת מכניזם זה של העדפות, ויצמיח מתוכו יוצרים בולטים אשר יתיישרו עם הממסד. ברמה האסתטית והתמאטית ימשיכו הסרטים של יוצרים אלה להיות דומים לסרטים במערב. במישור הפוליטי, ההיסטורי והתרבותי, הם ימשיכו להיות איראניים. הנרטיב האיסלאמי ימשיך להופיע בהם באופנים רבים, אם כי לא מרכזיים.
