מדגם סרטים פואטיים איראניים
''איפה גר החבר שלי'' (1987)
בימוי, תסריט, עריכה - עבאס קיארוסטמי
פרסים עיקריים: מקום ראשון בפסטיבל הקולנוע פג'ר
תקציר העלילה: אחמד ומוחמד הם שני חברים לספסל הלימודים בכיתה ג' בכפר. יום אחד, אחמד חוזר לביתו מבית הספר ומגלה שהכניס בטעות לתיקו את המחברת של מוחמד. אחמד יודע כי בלי המחברת חברו לא יוכל לעשות שיעורי בית, ובכך יסכן אותו בהשעייה מבית הספר. בשל כך, אחמד יוצא למסע שבו הוא מחפש את מוחמד בניסיון להחזיר לו את המחברת. העלילה סובבת סביב כל המאמץ המתסכל והדרך המייסרת שעובר אחמד כדי למצוא את מוחמד, היא מציגה את חוסר הרגישות ואת הבדלי תפיסות העולם בין מבוגרים לבין ילדים. אחמד אינו מוצא את ביתו של מוחמד ואינו מצליח להחזיר לו את המחברת, כשהוא חוזר לביתו מיואש ועייף השעה כבר מאוד מאוחרת, עם זאת, הוא בוחר להכין למוחמד את השיעורים. ביום למחרת, כאשר המורה בודק את המחברות והשיעורים שנתן הוא נותן להם ציון מצוין.
הייצוג הפואטי: לרוב אחמד רץ הלוך ושוב במעלה ובמורד השביל המתפתל בין בתי הכפר. ''מבט הילד'' האקספרסיבי שלו הופך להיות מבטו של הצופה. לכך מסייע גם צבע בגדיו, שהוא אדום וכחול כהים, כמו צבע הבתים. ''המרחב המנותק'' מועצם באמצעות הניגוד בין חוץ לפנים, בין בתי הכפר שהם מקסם שווא, לבין הכיתה בבית הספר שמגלמת סדר וחברות. למרות שבסרט זה, כמו ברוב סרטי קיארוסטמי, מתרחש ביטול של ה''סימן'' כ''מסמן'', הרי שדמות הילד השקדן, הכפר הציורי, ובית הספר הממלכתי הרציני, נותרים סמלים איראנים מובהקים. ביטול ה''סימון'' וה''מסמן'' עושה שירות נוסף למהפכה האיסלאמית, בכך שהוא מנוגד לדימוי איראן בתקשורת החזותית המערבית, המורכב בעיקר מסמלים כמו נשים בשחור, דגלים מונפים, והמון מוסת.
סרט זה הוא, ככל הנראה, הראשון בסדרת סרטי הילדים הפואטים המובהקים שנוצרו באיראן, והגיעו למערב בין סוף שנות ה-1980 לסוף שנות ה-1990.
''הלוח'' (2000)
בימוי: סמירה מחמלבאף
תסריט: סמירה מחמלבאף, מוחסן מחמלבאף
ארץ הפקה: איראן
פרסים עיקריים: פרס חבר השופטים בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן (2000)
תקציר העלילה: בהרי כורדיסטן האיראנית התלולים וצחיחים משוטטת חבורת מורים בין הכפרים, כשעל גביהם לוחות שחורים גדולים. הם מחפשים אחרי ילדים שילמדו אצלם. אחד מהם פוגש בדרכו חבורה גדולה של ילדים מבריחים, שמנסים לחצות את הגבול בחשאי. הוא מנסה ללמד אותם לקרוא ולכתוב, אבל לאף אחד לא באמת אכפת. מורה אחר פוגש קבוצת פליטים גדולה, שמנסה לחזור מאיראן לעיר חלבצ'ה בכורדיסטן. המורה מבטיח לעזור להם להגיע לגבול, בתמורה למזון. בדרך, זקני הקבוצה מחתנים אותו עם אלמנה צעירה שיש לה ילד. השידוך לא מצליח, למרות רצונו, כיוון שהאישה עסוקה בדאגה לילד. בסופו של דבר מגיעה החבורה לגבול המסוכן, ושם דרכיהם נפרדות.
הייצוג הפואטי: הסצנה הראשונה והממושכת היא של המורים נושאים על גביהם את הלוחות השחורים, ונדמים בדרך זאת לעופות ענקיים המרחפים מעל הגיאיות. בהמשך, הלוח הוא הנדוניה שמעניק החתן לאשתו, והוא משמש כמחיצה שימושית שמפרידה ביניהם. בסוף הסרט היא לוקחת את הלוח עימה לכורדיסטאן. בעלילה המקבילה, שבו המורה השני מצטרף לקבוצת ילדים מבריחים, הלוח נחצה באופן שיהיה קל להעמיס אותו על הגב כמו תרמיל. באופן זה נחשפת, באופן פואטי, חשיבות ההשכלה מצד אחד, לעומת חוסר התכלית והבוז שהיא זוכה להם בעולם המציאות. המראות על המסך של הלוחות הן באיכות אסתטית גבוהה, כמעט כמו מיצג אמנות במדבר, והמחאה הפוליטית מקבלת בדרך זאת נופך של מסתורין וחידה. האופן בו דמויות הולכות לאיבוד, בקו התפר שבין חללים מנותקים, מקבלת פן פוליטי גלוי. הנרטיב מונע על פי ניסיונות הדמויות לחצות את הגבול בין איראן ועיראק, אולם הנוף מתמוסס בהדרגה למרחבים מנותקים: הגבול המדיני חדל להיות מקום ניתן לזיהוי, ובמקום זאת מסמן סיוט של זוועה צבאית בלתי מוסברת.
''טהרן שלי למכירה'' (2009)
תסריט ובימוי: גראנאז מוסאווי
ארץ הפקה: אוסטרליה-איראן
פרסים עיקריים: מקום ראשון בשני פסטיבלים קטנים
תקציר העלילה: מרזיה היא שחקנית צעירה צעירה המתגוררת בטהרן. הרשויות אוסרות את פעולת התיאטרון שלה, וכמו צעירים רבים מאד באיראן, היא נאלצת לנהל חיים סודיים כדי לבטא את עצמה באופן אמנותי. במסיבה מחתרתית היא פוגשת את סאמאן, יליד איראן שהפך לאזרח אוסטרלי, והוא מציע לה דרך לצאת מאיראן, ואת האפשרות לחיות ללא פחד.
הייצוג הפואטי: בסרט יש סצנות ארוכות של תיאטרון מחתרתי, שירה איראניות ושירי מחאה. הגבולות בין דוקומנטרי לבדיוני מתמוססים בסצינות רבות, תוך שימוש בשפה פואטית עם נרטיב לא לינארי וסיום פתוח, על רקע מוזיקה מחתרתית.
עותקים רבים הופצו בשוק השחור בטהרן. כתוצאה מכך, מרזיה ופאמהר, השחקנית הראשית, נעצרה ביולי 2011 על ידי הרשויות האיראניות, כיוון שלא לבשה בסרט חיג'אב אסלאמי תקין, ונראתה עם ראש מגולח. היא נדונה לשנת מאסר ו-90 מלקות. בזכות לחץ בינלאומי, בית משפט לערעורים הפחית את עונשה לשלושה חודשי מאסר.
