מיתוס מול פואטיקה בקולנוע האיראני הפוסט מהפכני
מבחינה היסטורית, יש לשירה תפקיד מהותי בביטויי התרבות הפרסית. אפילו כתבי מלומדים נכתבו תדיר בפסוקים שיריים. שירה באיראן טבועה בחיי היומיום של האיראנים. בעת שיחה, השימוש בשירה אינו מוגבל לאנשי רוח, או משוררים, או אפילו חובבי שירה. גם אנשים אנאלפביתים, במהלך היום, מדקלמים כמה פסוקים כדי להתייחס זה לזה ולהביע את עמדותיהם. ההשפעה החזקה של השירה על הקולנוע האיראני הייתה ברורה מראשיתו. סרט הקול המקומי הראשון שהופק כלל שירי רומנטיקה עלילתיים, ואחדים מסרטי הדרמה המוקדמים ביותר היו עיבודים של סיפורים בחרוזים מהמאה השתים-עשרה. לאחר המהפכה האיסלאמית, הקולנוע החליף את הספרות כצורה הבולטת של ביטוי תרבותי. באיראן הפוסט-מהפכנית, הקולנוע הצליח בתרגום השיח החברתי לשפה חזותית, מובנת בקלות על ידי האיראנים חסרי ההשכלה. מרכיב מרכזי בתפיסת הסרטים האיראניים, על ידי היוצרים הצופים ואחד, הוא זה שהם מייצגים סמלים, מטאפורות ואלגוריים של כוונות סמויות. ההנחה היא שזהו ביטוי מודרני של תרבות שהוגדרה היסטורית בשירה. הפואטיקה הפוסט-מהפכנית התפתחה משירה ספרותית וכתובה, לביטוי חזותי של דימויים נעים.
בני האדם, בכל מקום, חיים על פי הסיפורים שהם שומעים וחווים במהלך חייהם. הסיפורים האלה ספוגים בסמלים ומיתוסים נפוצים, וכורכים חידות ותשובות. כל תרבות יצרה דימויים מיתיים, מה שמצביע על כך שהמיתוס הוא מרכיב בסיסי בהבעה האנושית. המיתוסים הם תופעה תרבותית אוניברסלית ומעניינת. הם קיימים משחר הציביליזציות, וכנראה בעלי כושר ההתמדה הרב ביותר, בדומה לדתות החשובות. ה''ילד'' או ''המיעוט האתני'' בקולנוע האיראני הם ארכיטיפים בעל הקשר אידיאולוגי, נמצאים ביחסים טבעיים עם הממשל, ונועדו לשרת אותו, כמו כל סמל מדיני אחר. הם בצמרת יחד עם ארכיטיפ ה''משפחה'' בהגדרה המורחבת שלה. הדימויים אודותם אינם ישירים בלבד. הם רב מימדיים, עקיפים, ומשולבים בשיח כולל.
במאה העשרים, ככל שהחברה האנושית הפכה להיות מודרנית, טכנולוגית ומורכבת יותר, כך גבר הצורך בשימוש במיתוסים בתרבות הפופולרית, לצורך הגדרת תפקידו של כל אדם בהמון. הקולנוע הוא שותף מרכזי בהוויה זאת, כיוון שהוא חיבור בין מציאות ודמיון, ומציע מרחב מעבר ביניהם. הוא אמנות טוטאלית, שמשלבת תחומי אמנות רבים. גם כוכבי קולנוע רבים הפכו להיות מודלים לחיקוי.
בענף השיווק קיים כיום תחום ''שיווק מדינות'' במטרה שיהפכו אטרקטיביות יותר בקהילה הבינלאומית, וגם איראן מעוניינת לשווק את עצמה כמותג. המדינה כמותג מתקיימת לצרכי מדיניות פנים ומדיניות חוץ. באיראן המודרנית, בתקופת השאח ולאחריה בתקופת המשטר האיסלאמי הנוכחי, התפתחה ''המודרניות המיתית'', אשר מתבססת על שאיפה למדינה מתקדמת, תוך שימוש בסמלים והתניות לצורך כך. תפישת עולם זאת מתאימה לסגנון הסרט הפורמלי-פואטי, שבהם הבמאים מעוניינים לבטא באופן סובייקטיבי לא מוצנע את חוויות המציאות שלהם, ולא את האופן שבו אחרים תופסים אותה. בסרטים אלה אפשר למצוא דרגה גבוהה של מניפולציה, של עיצוב מחדש של המציאות. קולנוע זה נוטה להדגיש את הטכניקה ואת דרך הביטוי.
מושגים מרכזיים בניתוח דימויים דרך ניתוח המסרים שהם מכילים הם ה''מסמן'' וה''מסומן''. ה''מסמן'' הוא מה שאנחנו רואים, שומעים, חשים. ה''מסומן'' הוא המשמעות שנפיק מהמסמן. לדוגמא, הצילום נתפס לנו כמציאות, אולם יש בו הבנייה אידיאולוגית תרבותית. צילום ילד על רקע נופים מרהיבים, משקף נאמנות וזהות שיתכן ואינם קיימים בפועל.
המטרה הסמיוטית הסופית בחברה המודרנית היא ה''ממשלה'', וכל מערכת המיתוסים מכוונת לחזק אותה. המיתוס הוא דיבור פשוט שעבר הקצנה פוליטית. העולם הופך באמצעות המיתוס לתמונה הרמונית של מהויות. הוא מרוקן את ההווה מההיסטוריה. הפונקציה של המיתוס הוא לרוקן את הממשות לטובת הרמוניה חלולה. המיתוס אינו מכחיש דבר, אך הוא מטהר את הדברים, ומכונן אותם כטבע וכנצח. הוא משווה להם בהירות שאינה של הסבר, אלא של קביעה. האזרחים רואים בו תהליך סיבתי. האדם נבלם ונבלע על ידי המיתוסים, ומשולח על ידם להיות אב הטיפוס שהם מגדירים.
כל התרבויות בתבל קיימים מיתוסים בעלי מאפיינים זהים, שלכולם ביחד אפשר לקרוא בשם ''מונומיתוס''. הקולנוע באיראן מיועד למכנה המשותף הרחב ביותר האפשרי. מבחינה זאת, קשה לבדל אותו על בסיס הפואטיות שבו. באותה מידה, קשה לבדל אותו על בסיס האלגוריה, המחאה החברתית או המסר הדתי. בין אם קולנוע זה מגיב לאילוצי הצנזורה, ובין אם הוא המשך של מסורת תרבותית עתיקת יומין, הוא בראש ובראשונה חלק ממערכת הסמלים והמיתוסים האוניברסלית.
