רופא
היה לי לפני המלחמה חבר קרוב בשם לייבל ויינטרופ.
בחור גבוה ונאה מאד מעיר אחרת,
שלפני המלחמה היה מגיע מידי פעם עם סחורה לעירנו.
היהודים חשבו שמי שעובד אינו נשלח לאושוויץ.
הוא מצא עבודה בעיר אחת,
אבל פינו ממנה את כל היהודים.
קבוצה של שמונים מהם הגיעה לעיר שלנו, לתחנת הכוח.
הגויים לקחו המון כסף מכל אחד כדי שיהיה רשום כעובד.
תחנת הכוח גבלה במחנה העבודה שלנו.
עבדתי במטע, וראיתי את לייבל.
הוא התלהב מכך שאני במקום עבודה מסודר,
וביקש שאעשה מאמצים להעביר אותו אלינו.
הוא לא ידע אם מקום העבודה שלו ישאר.
היו שמועות שעומדים לשלוח את כל היהודים משם,
בתוך זמן קצר מאד.
הלכתי בערב לפיקלר וביקשתי: ''יש לי חתן בתחנת הכוח.
אני מבקש מהמנהל שיעשה מאמצים כדי שישאר איתי.''
פיקלר הסכים שהוא יבוא.
לייבל היה בחור צנוע ושקט. אבל מיד לאחר שהגיע,
הוא סידר שאחיו שמיל ויינטרופ, אביו, ורופא אחד,
יעברו גם הם אלינו.
הוא נתן הרבה כסף לנובאק, שסידר את הענין.
האחים סיפרו שהם מומחים למכונאות ומסגרות,
ופיקלר החליט שנחוץ גם רופא במחנה.
למחרת באו שלושתם.
חוץ מהמשפחה הזאת לא עבר אלינו אף אחד מתחנת הכוח.
אחרי שלושה ימים כולם פונו לעיר שידלובצה.
כל שידלובצה היתה מלאה יהודים, שהנאצים אספו מהאזור.
הם חיו שם חדשים אחדים, עד שהעיר התמלאה בהם.
אחר כך שלחו את כל שידלובצה לאושוויץ.
מה עשתה המשפחה הזאת לאחר שהגיעה?
הרופא היה רופא. הוא לא הלך לעבודה.
מי שהיה חולה, הלך אליו. הוא היה רופא טוב ונחמד.
שמיל ויינטרופ היה איש עסקים בעיר שלו.
הוא הפך עצמו לרבי, ורצה להיות מנהל המחנה.
הוא הבין בעסקים, עבד עבודה קלה, ותיווך בין היהודים.
למי יש כסף, מי ייתן כסף, מי צריך לעבוד פה, ומי שם.
נוצר אצלנו מעין אירגון, ששמיל ויינטרופ ניהל יחד עם הרופא.
זה לא היה יפה כל כך, אך גם לא נורא. התגברנו.
יום אחד חלתה ביתו של נובאק בחום גבוה.
הרופא הלך לביתו לבדוק את הילדה.
הוא המליץ לקחת אותה בדחיפות לבית החולים.
בבית החולים הוציאו לה את התוספתן,
והצילו את חייה.
נובאק הפגין מאז לעיני כל את אהבתו לרופא.
כשהתקרב מועד המשלוח שלנו לאושוויץ,
נובאק, שהיה בדרך כלל אנטישמי מאד,
הסתיר את הרופא במחבוא.
אחרי שהנאצים אספו את כל היהודים על המשאיות,
הוציא נובאק את הרופא מהמחבוא, ואמר באדישות:
''תהרגו אותו.''
אברום קדישביץ
היה במחנה בחור צעיר בשם אברום קדישביץ.
את האם והאחים הקטנים שלחו הנאצים לאושוויץ.
את האב והבנים הבוגרים הם השאירו לעבוד במנסרה.
יום אחד ברח האב מהמחנה, יחד עם שני שותפים
אברום קיבל הלם, ואיבד את שפיות הדעת.
הוא היה מסתובב בלי לעבוד, ועורך תעלולים משונים.
פעם אחת הוא הפיל לפיקלר את הכובע שחבש על ראשו.
לוץ אמרה לפיקלר: ''צריך להרוג את הבחור, הוא חולה.''
פיקלר ענה: ''יום אחד הבן אדם הוא חולה, ולמחרת בריא.''
אחרי שבוע חזר האב.
המצפון לא התיר לו להשאיר שלושה בנים לבדם.
הוא סיפר שהשתכר, ונרדם מאחורי ערימת עצים במחנה.
לוץ הביאה את האס-אס בקר, לבדוק את הנוכחות.
כולם עמדו בדום, בשורות ישרות.
אברום עמד מרחוק, סמוך לקיר של בית, חבוש בכובע.
בקר שאל: ''מי זה? מה הוא עומד מחוץ למסדר?''
אברום הסיר את הכובע, וקפץ לדום.
הוא הבריא מיד, בזכות ההלם הנגדי שקיבל.
אברום היה היחיד מכל משפחתו ששרד את השואה.
הוא חזר לסטרכוביצה, לגור בבית הגדול של משפחתו.
את הבית תפשה משפחה ששיתפה פעולה עם הנאצים.
במשפחה היתה בחורה בוגרת.
אברום הציע לה נישואין, והיא הסכימה.
כך היה הרכוש נשאר אצלם במשותף.
יום אחד יצאו שניהם לטיול מחוץ לעיר.
כנופית צעירים אנטישמים ארבה להם.
הם כרתו את ראשו בגרזן.
היה לי לפני המלחמה חבר קרוב בשם לייבל ויינטרופ.
בחור גבוה ונאה מאד מעיר אחרת,
שלפני המלחמה היה מגיע מידי פעם עם סחורה לעירנו.
היהודים חשבו שמי שעובד אינו נשלח לאושוויץ.
הוא מצא עבודה בעיר אחת,
אבל פינו ממנה את כל היהודים.
קבוצה של שמונים מהם הגיעה לעיר שלנו, לתחנת הכוח.
הגויים לקחו המון כסף מכל אחד כדי שיהיה רשום כעובד.
תחנת הכוח גבלה במחנה העבודה שלנו.
עבדתי במטע, וראיתי את לייבל.
הוא התלהב מכך שאני במקום עבודה מסודר,
וביקש שאעשה מאמצים להעביר אותו אלינו.
הוא לא ידע אם מקום העבודה שלו ישאר.
היו שמועות שעומדים לשלוח את כל היהודים משם,
בתוך זמן קצר מאד.
הלכתי בערב לפיקלר וביקשתי: ''יש לי חתן בתחנת הכוח.
אני מבקש מהמנהל שיעשה מאמצים כדי שישאר איתי.''
פיקלר הסכים שהוא יבוא.
לייבל היה בחור צנוע ושקט. אבל מיד לאחר שהגיע,
הוא סידר שאחיו שמיל ויינטרופ, אביו, ורופא אחד,
יעברו גם הם אלינו.
הוא נתן הרבה כסף לנובאק, שסידר את הענין.
האחים סיפרו שהם מומחים למכונאות ומסגרות,
ופיקלר החליט שנחוץ גם רופא במחנה.
למחרת באו שלושתם.
חוץ מהמשפחה הזאת לא עבר אלינו אף אחד מתחנת הכוח.
אחרי שלושה ימים כולם פונו לעיר שידלובצה.
כל שידלובצה היתה מלאה יהודים, שהנאצים אספו מהאזור.
הם חיו שם חדשים אחדים, עד שהעיר התמלאה בהם.
אחר כך שלחו את כל שידלובצה לאושוויץ.
מה עשתה המשפחה הזאת לאחר שהגיעה?
הרופא היה רופא. הוא לא הלך לעבודה.
מי שהיה חולה, הלך אליו. הוא היה רופא טוב ונחמד.
שמיל ויינטרופ היה איש עסקים בעיר שלו.
הוא הפך עצמו לרבי, ורצה להיות מנהל המחנה.
הוא הבין בעסקים, עבד עבודה קלה, ותיווך בין היהודים.
למי יש כסף, מי ייתן כסף, מי צריך לעבוד פה, ומי שם.
נוצר אצלנו מעין אירגון, ששמיל ויינטרופ ניהל יחד עם הרופא.
זה לא היה יפה כל כך, אך גם לא נורא. התגברנו.
יום אחד חלתה ביתו של נובאק בחום גבוה.
הרופא הלך לביתו לבדוק את הילדה.
הוא המליץ לקחת אותה בדחיפות לבית החולים.
בבית החולים הוציאו לה את התוספתן,
והצילו את חייה.
נובאק הפגין מאז לעיני כל את אהבתו לרופא.
כשהתקרב מועד המשלוח שלנו לאושוויץ,
נובאק, שהיה בדרך כלל אנטישמי מאד,
הסתיר את הרופא במחבוא.
אחרי שהנאצים אספו את כל היהודים על המשאיות,
הוציא נובאק את הרופא מהמחבוא, ואמר באדישות:
''תהרגו אותו.''
אברום קדישביץ
היה במחנה בחור צעיר בשם אברום קדישביץ.
את האם והאחים הקטנים שלחו הנאצים לאושוויץ.
את האב והבנים הבוגרים הם השאירו לעבוד במנסרה.
יום אחד ברח האב מהמחנה, יחד עם שני שותפים
אברום קיבל הלם, ואיבד את שפיות הדעת.
הוא היה מסתובב בלי לעבוד, ועורך תעלולים משונים.
פעם אחת הוא הפיל לפיקלר את הכובע שחבש על ראשו.
לוץ אמרה לפיקלר: ''צריך להרוג את הבחור, הוא חולה.''
פיקלר ענה: ''יום אחד הבן אדם הוא חולה, ולמחרת בריא.''
אחרי שבוע חזר האב.
המצפון לא התיר לו להשאיר שלושה בנים לבדם.
הוא סיפר שהשתכר, ונרדם מאחורי ערימת עצים במחנה.
לוץ הביאה את האס-אס בקר, לבדוק את הנוכחות.
כולם עמדו בדום, בשורות ישרות.
אברום עמד מרחוק, סמוך לקיר של בית, חבוש בכובע.
בקר שאל: ''מי זה? מה הוא עומד מחוץ למסדר?''
אברום הסיר את הכובע, וקפץ לדום.
הוא הבריא מיד, בזכות ההלם הנגדי שקיבל.
אברום היה היחיד מכל משפחתו ששרד את השואה.
הוא חזר לסטרכוביצה, לגור בבית הגדול של משפחתו.
את הבית תפשה משפחה ששיתפה פעולה עם הנאצים.
במשפחה היתה בחורה בוגרת.
אברום הציע לה נישואין, והיא הסכימה.
כך היה הרכוש נשאר אצלם במשותף.
יום אחד יצאו שניהם לטיול מחוץ לעיר.
כנופית צעירים אנטישמים ארבה להם.
הם כרתו את ראשו בגרזן.
