התקבלתי לעבודה בבית חולים לחולי שחפת בעיר פורשקבה.
תפקידי היה להאכיל חולים, להחליף להם בגדים ומצעים, ולרחוץ אותם.
קיבלתי חדר מגורים יפה, מדי אחות וציוד מקצועי איכותי, והתחלתי לעבוד.
החולים אהבו אותי, כיוון שהייתי נאמנה להם.
היו ביניהם כאלה במצב קשה, ודאגתי להם היטב כדי שיבריאו.
גם הפרופסור הראשי אהב אותי, כי טיפלתי במסירות רבה בחולים.
הצוות היה חייב להקפיד ולהיזהר תמיד שלא להידבק בשחפת.
לבשנו תמיד מסיכות נשימה, ורחצנו ידיים אחרי כל נגיעה בחולה או בחפציו.
עבדתי במחלקת הגברים. שכב שם שחקן קולנוע בשם לארס.
היתה לי חברה שעבדה במחלקת הנשים. היא התאהבה בגבר יפה התואר.
לארס נתן לי תמונה שלו למזכרת, והיא היתה מנשקת אותה.
יום אחד התחשק לה לצאת איתו לטיול . למחרת היא כבר היתה חולה.
היתה לי חברה אחרת, בשם מאי, שעבדה יחד איתי.
כאשר הייתי עובדת קשה, היא היתה אומרת לי:
''לא, את העבודה הזאת בבקשה אל תעשי. את חלשה ואין לך כוח.
סבלת מאד, ויש לך כוח לעבודות קלות בלבד. אני לא מרשה לך.''
היא צירפה אותי פעם לשיט לילי ביאכטה, יחד עם החבר שלה.
החבר והיא נכנסו לקבינה, ואני נותרתי לבד משועממת על הסיפון.
סיפרו לי שבשבדיה אין גנבים. התפלאתי: ''איך זה יכול להיות?''
הסבירו לי שלפני מאות שנים כרתו לגנבים אחדים את הידיים, ומאז אין.
לא האמנתי שדבר כזה יכול להיות. התרגלתי לראות גנבים בכל מקום.
רציתי להיווכח בדבר בעצמי. איך הבן אדם יכול לדעת? לאחר שהוא מנסה.
יום אחד קניתי דברים יקרים, העמסתי חבילה על אופניים שקיבלתי, והחניתי אותם.
נכנסתי לאולם קולנוע, לצפות בסרט ''למי צלצלו הפעמונים''. כשיצאתי בסוף, הכל היה במקום.
יום אחד, לאחר כשנה, סיפרו לי חברים: ''מתארגנת בסתר עליה באוניה לארץ ישראל.
מי שרוצים לנסוע, חייבים להימצא יחדיו בקיבוץ מעפילים. אסור להם לחיות במקומות שונים.''
הודעתי לכולם בבית החולים שאני עוזבת ונוסעת איתם. הפרופסור המופתע שאל אותי:
''מדוע שתיסעי לפלשתינה? הערבים שם נלחמים ביהודים. יש צרות רבות, וזה לא כדאי לך.
כולנו כאן אוהבים אותך כל כך. מה יהיה על החולים אם תעזבי? תוכלי לנסוע לשם תמיד.''
עניתי בהחלטיות: ''אני נוסעת מיד. אפילו אם אצטרך לאכול שם לחם יבש, אני נוסעת לארץ שלי.''
תפקידי היה להאכיל חולים, להחליף להם בגדים ומצעים, ולרחוץ אותם.
קיבלתי חדר מגורים יפה, מדי אחות וציוד מקצועי איכותי, והתחלתי לעבוד.
החולים אהבו אותי, כיוון שהייתי נאמנה להם.
היו ביניהם כאלה במצב קשה, ודאגתי להם היטב כדי שיבריאו.
גם הפרופסור הראשי אהב אותי, כי טיפלתי במסירות רבה בחולים.
הצוות היה חייב להקפיד ולהיזהר תמיד שלא להידבק בשחפת.
לבשנו תמיד מסיכות נשימה, ורחצנו ידיים אחרי כל נגיעה בחולה או בחפציו.
עבדתי במחלקת הגברים. שכב שם שחקן קולנוע בשם לארס.
היתה לי חברה שעבדה במחלקת הנשים. היא התאהבה בגבר יפה התואר.
לארס נתן לי תמונה שלו למזכרת, והיא היתה מנשקת אותה.
יום אחד התחשק לה לצאת איתו לטיול . למחרת היא כבר היתה חולה.
היתה לי חברה אחרת, בשם מאי, שעבדה יחד איתי.
כאשר הייתי עובדת קשה, היא היתה אומרת לי:
''לא, את העבודה הזאת בבקשה אל תעשי. את חלשה ואין לך כוח.
סבלת מאד, ויש לך כוח לעבודות קלות בלבד. אני לא מרשה לך.''
היא צירפה אותי פעם לשיט לילי ביאכטה, יחד עם החבר שלה.
החבר והיא נכנסו לקבינה, ואני נותרתי לבד משועממת על הסיפון.
סיפרו לי שבשבדיה אין גנבים. התפלאתי: ''איך זה יכול להיות?''
הסבירו לי שלפני מאות שנים כרתו לגנבים אחדים את הידיים, ומאז אין.
לא האמנתי שדבר כזה יכול להיות. התרגלתי לראות גנבים בכל מקום.
רציתי להיווכח בדבר בעצמי. איך הבן אדם יכול לדעת? לאחר שהוא מנסה.
יום אחד קניתי דברים יקרים, העמסתי חבילה על אופניים שקיבלתי, והחניתי אותם.
נכנסתי לאולם קולנוע, לצפות בסרט ''למי צלצלו הפעמונים''. כשיצאתי בסוף, הכל היה במקום.
יום אחד, לאחר כשנה, סיפרו לי חברים: ''מתארגנת בסתר עליה באוניה לארץ ישראל.
מי שרוצים לנסוע, חייבים להימצא יחדיו בקיבוץ מעפילים. אסור להם לחיות במקומות שונים.''
הודעתי לכולם בבית החולים שאני עוזבת ונוסעת איתם. הפרופסור המופתע שאל אותי:
''מדוע שתיסעי לפלשתינה? הערבים שם נלחמים ביהודים. יש צרות רבות, וזה לא כדאי לך.
כולנו כאן אוהבים אותך כל כך. מה יהיה על החולים אם תעזבי? תוכלי לנסוע לשם תמיד.''
עניתי בהחלטיות: ''אני נוסעת מיד. אפילו אם אצטרך לאכול שם לחם יבש, אני נוסעת לארץ שלי.''
