הגעתי מקפריסין לארץ ישראל.
פקיד הסוכנות שאל אותי אם יש לי קרובים בארץ.
עניתי: ''יש לי דוד בכפר יחזקאל''.
הוא הציע לנסוע אליו, כסידור זמני: ''יש לך דוד בכפר יחזקאל, אז תיסעי אליו''.
לא הייתי חייבת, אבל לא התווכחתי.
מהספינה לקחו אותי לקרית שמואל, למעון עולים. הייתי שם יומיים.
בבוקר היום השלישי הגיע למקום אוטובוס משורין, שנסע עד בית שאן.
עליתי עם אנשים נוספים.
העמיסו גם את ארגז החפצים שלי.
בקפריסין בניתי ארגז גדול, במידות מטר על מטר בערך, מקרשים שמצאתי.
סיפרו שבארץ אין עצים, וחשבתי כי מהארגז אכין שולחן או ארון.
היינו מקבלים מעט בגדים בחלוקה מג'וינט, ואספתי כל מיני סמרטוטים.
היו לי גם חפצים חיוניים אחדים, וזה היה כל הרכוש שלי.
בצומת כפר יחזקאל ירדתי, והנהג שם את הארגז בצד הכביש.
הוא הפטיר: ''את רואה, פה ,למעלה, זה כפר יחזקאל''.
ירדתי מהאוטובוס לבד, עם ארגז גדול, ולא ידעתי מה לעשות.
הוא אמר ''למעלה'', ולא היה לי מושג היכן כפר יחזקאל.
חיכיתי בצומת השוממת כעשר דקות.
התלבטתי אם כדאי להשאיר את הארגז בתחנה, וללכת בלעדיו.
לפתע ראיתי משאית גדולה מתקרבת על הכביש לבית שאן.
היו עליה חיילים, שחבשו תרבושים אדומים.
ידעתי כי אלה חיילים ערבים.
פחדתי מאד והתחבאתי בשדה בצד הדרך.
ראיתי על המשאית כעשרים חיילים.
הם ישבו עם רוביהם מכוונים החוצה, מסתכלים לכל עבר.
המשאית האטה בצומת, והתחילה לעשות סיבובים הלוך וחזור, ליד הארגז שלי.
הם רצו לדעת אם אינו מסוכן, וחששו לרדת מהמשאית.
לא ידעתי מה לעשות.
חשבתי שפה יהיה הסוף שלי.
התחלתי לזחול במעלה השדה,
עד תחילת הכפר.
באפיסת כוחות דפקתי בדלת של הבית הראשון.
בעל הבית, מר כ''ץ, פתח לי.
אמרתי לו מיד, בלי נשימה: ''תשמע אדוני, אני מהסוכנות. הורידו אותי למטה, כי אמרתי שיש לי כאן דוד. אבל הארגז שלי עדיין בכביש. יש שם משאית עם חיילים ערבים, ועליתי בזחילה. אני לא מרגישה טוב. אתה רואה, בגדיי קרועים וכולי מלוכלכת. הפחד תפש אותי, ובקושי אני חיה.''
אדון כ''ץ הבין אותי. הוא לקח סוס ועגלה ובאנו מהר לדוד שלי, צבי ברמן, שהגיע ארצה בעליה השניה, יחד עם בן גוריון.
סיפרתי גם לדוד מה קרה.
הדוד צלצל בפעמון הכפר.
כולם התקהלו לפני בית העם.
בחורים אחדים ירדו עם נשק לצומת.
הם חזרו עם הארגז,
ואמרו שהמשאית נעלמה.
ימים אחדים קודם פוצצו הערבים מטען של חומר נפץ שהונח נגדם על הכביש בקרבת מקום.
כשהם ראו את הארגז שלי, חשבו שיש בו משהו דומה.
הכל עבר בנס.
פקיד הסוכנות שאל אותי אם יש לי קרובים בארץ.
עניתי: ''יש לי דוד בכפר יחזקאל''.
הוא הציע לנסוע אליו, כסידור זמני: ''יש לך דוד בכפר יחזקאל, אז תיסעי אליו''.
לא הייתי חייבת, אבל לא התווכחתי.
מהספינה לקחו אותי לקרית שמואל, למעון עולים. הייתי שם יומיים.
בבוקר היום השלישי הגיע למקום אוטובוס משורין, שנסע עד בית שאן.
עליתי עם אנשים נוספים.
העמיסו גם את ארגז החפצים שלי.
בקפריסין בניתי ארגז גדול, במידות מטר על מטר בערך, מקרשים שמצאתי.
סיפרו שבארץ אין עצים, וחשבתי כי מהארגז אכין שולחן או ארון.
היינו מקבלים מעט בגדים בחלוקה מג'וינט, ואספתי כל מיני סמרטוטים.
היו לי גם חפצים חיוניים אחדים, וזה היה כל הרכוש שלי.
בצומת כפר יחזקאל ירדתי, והנהג שם את הארגז בצד הכביש.
הוא הפטיר: ''את רואה, פה ,למעלה, זה כפר יחזקאל''.
ירדתי מהאוטובוס לבד, עם ארגז גדול, ולא ידעתי מה לעשות.
הוא אמר ''למעלה'', ולא היה לי מושג היכן כפר יחזקאל.
חיכיתי בצומת השוממת כעשר דקות.
התלבטתי אם כדאי להשאיר את הארגז בתחנה, וללכת בלעדיו.
לפתע ראיתי משאית גדולה מתקרבת על הכביש לבית שאן.
היו עליה חיילים, שחבשו תרבושים אדומים.
ידעתי כי אלה חיילים ערבים.
פחדתי מאד והתחבאתי בשדה בצד הדרך.
ראיתי על המשאית כעשרים חיילים.
הם ישבו עם רוביהם מכוונים החוצה, מסתכלים לכל עבר.
המשאית האטה בצומת, והתחילה לעשות סיבובים הלוך וחזור, ליד הארגז שלי.
הם רצו לדעת אם אינו מסוכן, וחששו לרדת מהמשאית.
לא ידעתי מה לעשות.
חשבתי שפה יהיה הסוף שלי.
התחלתי לזחול במעלה השדה,
עד תחילת הכפר.
באפיסת כוחות דפקתי בדלת של הבית הראשון.
בעל הבית, מר כ''ץ, פתח לי.
אמרתי לו מיד, בלי נשימה: ''תשמע אדוני, אני מהסוכנות. הורידו אותי למטה, כי אמרתי שיש לי כאן דוד. אבל הארגז שלי עדיין בכביש. יש שם משאית עם חיילים ערבים, ועליתי בזחילה. אני לא מרגישה טוב. אתה רואה, בגדיי קרועים וכולי מלוכלכת. הפחד תפש אותי, ובקושי אני חיה.''
אדון כ''ץ הבין אותי. הוא לקח סוס ועגלה ובאנו מהר לדוד שלי, צבי ברמן, שהגיע ארצה בעליה השניה, יחד עם בן גוריון.
סיפרתי גם לדוד מה קרה.
הדוד צלצל בפעמון הכפר.
כולם התקהלו לפני בית העם.
בחורים אחדים ירדו עם נשק לצומת.
הם חזרו עם הארגז,
ואמרו שהמשאית נעלמה.
ימים אחדים קודם פוצצו הערבים מטען של חומר נפץ שהונח נגדם על הכביש בקרבת מקום.
כשהם ראו את הארגז שלי, חשבו שיש בו משהו דומה.
הכל עבר בנס.
