קראנו לה כך כי היא היתה מכניסה לנו מכות בגב ידה, שהיו משכיבות אותנו על הרצפה.
היא היתה צעירה ויפהפיה, שמנמנה ובגובה ממוצע.
בבלוק היו כאלף בחורות, והיא היתה אחראית למחציתן.
מפקחת על הניקיון, אחראית שהן תקומנה לעבודה, ושתהיינה מסודרות.
היא לא היתה אחראית על הצד שלי, אך למרות זאת הכניסה לי פעם בזדון מכות כה חזקות בפנים, שנפלתי מהן.
פעם אחרת, איני זוכרת מדוע, היא התרגזה, השכיבה אותי על האדמה, ובעטה בי בכעס פעמים רבות בבטן. עד היום אני סובלת מהבעיטות.
מידי פעם היא היתה יוצאת לעבודה איתנו באגם שבו היינו קוצצות קני סוף, אף שלא היתה חייבת. לא ידענו, אך היא היתה נפגשת שם עם פרטיזנים.
אלזה לפה עלתה לארץ באניה ''חיים ארלזורוב'' יחד איתי. אני לא ראיתי אותה, אך אנשים אחרים הכירו אותה. הם היכו אותה, ורצו לזרוק אותה לים.
רב-החובל ראה שצפויות לו צרות. הוא כינס אסיפה, וגונן עליה בנאום נמלץ: ''מדוע שתזרקו בחורה לים? זה אסור. הסערות ירדפו אחר האניה ויטביעו אותה. יהיו צרות לאוניה, לכל המעפילים. תחשבו על כך יפה. מדוע שתעשו משפט על הים? זה נכון, הכל טוב ויפה, אתם זוכרים הכל, היא הכתה אתכם ומגיע לה עונש. אבל עוד מעט אנחנו מגיעים לארץ ישראל, ושם תעשו לה משפט צדק. זה יהיה יותר יפה''.
הוא לקח אותה תחת אחריותו, והחביא אותה בבטן האניה.
אלזה לפה גרה בשכונת נווה-שאנן בחיפה בראשית שנות החמישים. בת אחת מהעיר שלנו, בשם פייצ'ה לוסטמן, עבדה בקופת-חולים ברחוב החלוץ. יום אחד היא זיהתה אותה במרפאה, לוקחת מספר של תור לרופא.
היא סיפרה לרופא איזה צרות שהיא עשתה.
כשנכנסה אליו אלזה לפה הוא פתח את הנושא, ואמר לה ישירות: ''את עשית כך וכך, הרבצת ליהודים, היית כל כך רעה. את יהודיה וזה לא מגיע ליהודים! מדוע!?''
אלזה לפה תבעה את פיי'צה לוסטמן בתביעת דיבה, על כך שהיא השמיצה אותה בפני הרופא.
פייצ'ה לוסטמן הגישה תביעת נגד.
לאלזה לפה נערך משפט חברים בהסתדרות.
חווה אחותי, אמא, אני, וכל הנשים שהיו באושוויץ אצלה, באנו להעיד. כל אחת היתה מספרת איזה מכות קיבלנו ממנה, ואיזה צרות היא הביאה עלינו.
מתן העדויות נמשך עד השעה אחת לפנות בוקר. כל-כך הרבה בחורות באו להעיד נגדה. המקום היה שחור מרוב אנשים.
מתוצאות המשפט לא שמענו. לכן הלכנו להסתדרות להתעניין מדוע היא לא הועמדה לדין.
נודע לנו שחברת הכנסת חייקה גרוסמן היתה במחתרת איתה, והיא הגנה עליה והצילה אותה מעונש.
עד היום היא חופשיה.
יום אחד, שנים אחדות לאחר המשפט הזה, הייתי בקולנוע ''ארמון'' בסרט. לפתע נתקפתי בכאבי בטן איומים. הסדרנים הוציאו אותי החוצה, והשכיבו אותי על ספסל בלובי, כדי שאנוח מעט עד שיגיע אמבולנס או רופא.
בינתיים הוטב לי. התביישתי, כי הסתכלו עלי, והתישבתי.
לפתע אני רואה את אלזה לפה מסתכלת בתמונות שבכניסה. היא עברה מול הדלת וזיהיתי אותה. היא היתה עם בעלה, אחותה, והחבר של אחותה.
יצאתי אליה, אחזתי בה, והכנסתי לה מכות רצח.
בעלה התקרב וצעק מבוהל: ''תעזבי אותה, אל תצעקי,אל תצעקי 'קאפו מאושוויץ', אל תצעקי 'היא הרגה יהודים'!''
קפאתי לרגע, והיא הצליחה לברוח ממני.
