מסיפור קין והבל אנו לומדים את הרקע לפרשת נוח והמבול.
לאחר שאלוהים בונה את הצמדים ביקום, כמו השמש והירח ואדם וחוה, מתברר שהמאזניים עולות לצד אחד, ויורדות באותה המידה בצד השני.
אלוהים יכול היה לאהוב את מנחת הבל מעט יותר מאשר את מנחת קין, ובדרך זאת לא היה מעורר את חמתו. אלא שבאותה מידה שאלוהים קיבל את מנחת הבל - הוא דחה את מנחת קין.
זה פרדוקס המאזניים.
זאת גם הפתיחה לפרשת נוח, שמתארת את החמס כגורם המרכזי להחלטה להביא את המבול על האנושות.
החמס, או הגזל, הוא לקיחה של דבר ממישהו. האחד יוצא מורווח והשני מופסד. זאת כמו שהמאזניים עולות בצד אחד ויורדות בצד השני.
נוח, כשמו כן הוא, מייצג את דמות האדם המאוזן. הוא מי שפיו וליבו שווים, ואינו מפלה בין הבריות.
נוח הוא במרכז השושלת שבין אדם הראשון לאברהם אבינו: עשרה דורות בין אדם לנוח, ועשרה דורות בין נוח לאברהם.
המים הפועלים על פי חוק הכלים השלובים, שניקווים ויוצרים את המישור השטוח כפלס, הם האמצעי בו משתמש האלוהים להביא כליה על האנושות.
אלוהים מצווה לבנות את התיבה כ'קינים', כלומר מחולקת מבפנים לתאים ומחיצות שתי וערב, כדוגמת גן העדן.
נוח בונה את התיבה, שהיא היצירה ההנדסית הגדולה מכל, מקורות שיש לחברן בדייקנות. הוא חייב להשתמש בכלי מלאכה משוכללים ומכויילים היטב.
כל כלי המלאכה הם תולדה של המאזניים, שבהן בא לידי ביטוי עיקרון הישר ההנדסי, באותה מידה שהן מסמלות את עיקרון היושר המוסרי.
מדרש תנחומא מרחיב בתרומתו זאת של נוח לעולם: עד שלא נולד נוח, עושים מלאכה בידיהם. משנולד נוח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה'.
כאשר מסתיימים ימי המבול, רוצה נוח לדעת אם קלו המים. 'קלו' - מלשון מישקל, ולא 'שקעו' או 'ירדו'.
נוח שולח את העורב והיונה. בעלי הכנף, מכל בעלי החיים, מזכירים במעופם את צורת המאזניים, כאשר כנפיהם פרושות.
סיפור מגדל בבל, שבא לאחר סיפור המבול, הוא תיאור ניסיונם הכושל של בני האדם ליצור יחידת מאזניים אחת בלבד, אשר תשמש את האנושות כולה. הדבר אינו מצליח, כיוון שכל אדם חייב למצוא בכוחות עצמו את המאזניים הפנימיות שלו.
פרשת נוח מסתיימת בתחילת תיאור קורותיו של אברהם אבינו. הפרשה הבאה נקראת 'לך לך'. ההליכה היא ביטוי מובהק של האיזון הטיבעי.
'אל הארץ אשר אראך' - זאת דמות האדם של הארץ הקודש. יש ארץ אשר היא לבדה מסוגל להנחיל את תחושת האיזון הטיבעי.
