28.2.2024

התעמולה הנאצית



הנאצים התבססו על רגש הפחד במדיניות הפנים והחוץ. תחושות הפחד, החרדה, והאימה, שחשו בני האדם כולם חיילים ואזרחים, במהלך מלחמת העולם הראשונה, היו נקודת המוצא לתעמולה של היטלר בימי השלום של אחרי המלחמה. לאחר שהוא ביסס את הפחד כרגש קיומי בסיסי, הוא המיר אותו, באמצעות עיקרון "הילחם, ברח או קפא", לתעמולה של הרתעה והפחדה, במדיניות הפנים והחוץ.


תעמולת ההרתעה היתה בשימוש אינטגרלי, ותנאי הכרחי לפעילות המשטר. הנאצים הפנימו את העיקרון בשיטתיות ובהתמדה, במטרה להכין את העם הגרמני לעימות כולל. לכן ההפחדה לא היתה אמצעי תעמולה נאצי ישיר, בניגוד לדעה המקובלת. הם העדיפו שכנוע פסיכולוגי, באמצעות רעיונות מרומזים, במטרה לפנות לרוב הא-פוליטי באוכלוסיה. סרטי הבידור היו כלי תעמולה מרכזי למשיכת תשומת הלב מטרדות היומיום, אך המשאבים העיקריים לתמיכה במתח הנפשי הלאומי הושגו באמצעות תמונת עולם מוגבלת, שראתה ביהודים אויב בלתי נגמר. התודעה הטבטונית התעוררה לחיים באמצעות למידה במעורבות נמוכה, מתחת לסף התודעה, באמצעות חזרה על סיסמאות קליטות. היטלר עצמו ראה בתעמולה סוג של גסות רוח. הפניה שלו היתה ישירות לרגש הנקמה, לתחושת חוסר השיוויון, ולהבדל בין טוב לרע. לכן הפרודיה העצמית לא הרתיעה אותו. באמצעות חידוד הניגודים התעמולה מאפשרת בחירה נטולת ספקות, גם אם היא מופרכת. כל גרמני נירשם לפעילות פוליטית כלשהיא, והגרמנים נלחמו למען היטלר עד הסוף המר. כחלק מתהליך ההעצמה שעבר העם הגרמני, עלתה גם רמת הציפיות שלו מהמשטר, והוא היה מוכן לשתף פעולה במניפולציות. המותג הנאצי התבסס על עוצמה. כה חזקה היתה תחושת העוצמה הצבאית שהקנתה התעמולה, בעיקר באמצעות האמונה בנשקי הפלא, עד שחזית העורף לא התמוטטה עד הרגע האחרון. זאת בניגוד למלחמת העולם הראשונה, שבה העורף היה הנקודה החלשה. שיקולי הרווח וההפסד זוהמו באמונה עיוורת בהיטלר.


באמצעות האהבה לקולנוע של הנוער הגרמני כבשו הנאצים את רגשותיו ויצרו את כוחם האלקטורלי העתידי. לאחר שעלו לשלטון, סרטי תעמולה היו הכלים החשובים ביותר לביסוס הישגיהם אלה. המתקפה התעמולתית התחילה בשנת 1934, באמצעות שעת חובה קולנועית אחת לשבוע בבתי הספר, שבה הוצגו, בהוראת גבלס, סרטים בעלי ערך פוליטי. התפישה החינוכית היתה שעל בתי הספר להיות פתוחים לשכנוע אידיאולוגי, וכי אין אמצעי טוב יותר לכך מאשר הסרטים. שעת הקולנוע התרחבה למערכי שיעור, באמצעות ''המשרד לסרטים חינוכיים'', שהיו לו סניפים בכל רחבי גרמניה, ותוך כשנתיים צייד יותר מ-70,000 בתי ספר ואוניברסיטאות בכל הדרוש. הרוב המוחלט של הסרטונים היו למעשה תעמולה שנועדה להכשיר את הנוער למלחמה. היה זה חינוך צבאי, בשיתוף הצבא. התרומה הישירה של גבלס היתה תוספת הקרנת חובה של סרטי תעמולה ארבע פעמים בשנה. אחרי יום הלימודים התחילה מתקפת התעמולה החשובה ביותר, ''שעת הקולנוע לצעירים'', שארגנה תנועת ''צעירי היטלר'' עבור חבריה אחת לשבוע, עם חובת נוכחות. הצפיה בסרטים אלה היתה חשובה מאד עבור גבלס. החל משנת 1937 ארגנה המפלגה הנאצית כנס שנתי בנושא קולנוע לנוער. דרישה מרכזית של אנשי חינוך היתה ליותר סרטי תעמולה מלחמתיים עם גיבורים. חברות סרטים הזדרזו לענות על הדרישה, ויצרו סרטים מתאימים.

הצעירים בגרמניה צפו בשפע של סרטים דוקומנטריים טרם פרוץ מלחמת העולם השניה. הסרטים החשובים ביותר היו  אלה של קרל ריטר, אשר זכה למעמד נכבד מאד בהיררכיה של UFA ובממסד התרבותי הנאצי. מכונת התעמולה של גבלס הפיקה סרטים דוקומנטריים בקטגוריה נוספת, של ''חינוך פוליטי''. הם היו בעיקר אנטי-בריטיים או אנטי-רוסיים. הם הוקרנו בעיקר בארועי תעמולה, או במפגשי צעירי היטלר. סרטים אלה ציירו את ''גרמניה הנציונל-סוציליסטית החדשה והחזקה'', שנלחמת ''באויב הישן והמושחת, היהודים והבולשביקים''. שולבו בהם הימנונים נאציים. אחד הסרטים הדוקומנטריים החשובים ביותר היה ''אירופה התעוררי'' [1937], אשר הציג את הסדר החדש מבית מדרשם של היטלר ומוסוליני, תקף את הסדר הפוליטי הבינלאומי של מדיניות הביטחון המשותפת, והכפיש את חבר הלאומים. 


בסיום מלחמת העולם השניה התברר כי השפעת התעמולה הנאצית היתה רבה מאד, ותהליך הדה-נציפיקציה בגרמניה היה בלתי אפשרי למעשה.  עד כדי כך גדול היה כוחה של התעמולה בסרטים. באמתחתו של היטלר היה ארסנל גדול של כלי תעמולה, ועבור הצעירים הסרטים היו הכלי היעיל ביותר. הנאציזם נשען על אהבת הנוער לקולנוע, ויצר רשת מאורגנת שלכדה אותו. התהליך התחיל עוד בימי רפובליקת וויימאר, כיוון שהצעירים בתקופה זאת נעדרו הכוונה, ועתידם נראה לוט בערפל. לחלל הזה, שהיו לו משמעויות פוליטיות, נכנסו אנשי המכירות הנאצים ובראשם היטלר כמנהל השיווק הממולח. באמצעות הפניה לתאוות ההרפתקאות של הנוער כבשו הנאצים את רגשותיו וכוחו האלקטורלי העתידי. לאחר שעלו לשלטון, סרטי תעמולה היו הכלים החשובים ביותר לביסוס הישגיהם אלה.


מחקר שנעשה מגלה כי בסיום מלחמת העולם השניה התברר כי השפעת התעמולה הנאצית על תלמידי בתי הספר בבלגיה היתה רבה מאד. במהלך הכיבוש הנאצי שררה בה תוכנית הלימודים הנאצית. התוכנית היתה מחוזקת בכ-300 סרטונים, באורך כ-10 דקות כל אחד, בכל תחומי החינוך. כולם היו ערוכים באופן מושך עין, במטרה לשבות את לב התלמידים. הם הוצגו בשילוב הרצאה מוקדמת, ולאחרי ההקרנה נערכה לתלמידים בחינה. לאחר חמש שנות כיבוש היתה השפעת סרטוני החינוך התעמולתיים כה רבה, שרבים מהתלמידים אימצו רעיונות נאציים. אם זאת היתה השפעת החינוך הנאצי על תלמידים במדינת כיבוש, נקל לשער, לפיכך, מה רבה היתה השפעת הנאציזם על הנוער הגרמני. כה גדול היה כוחה של התעמולה, עד שמהלך הדה-נציפיקציה החינוכי בגרמניה, עקירת העקרונות הנאציים מהתודעה, היה בלתי אפשרי.


התעמולה הנאצית לא נקברה בהריסות ברלין. היא ממשיכה להתקיים בתרבות הפופולרית בצורות שונות גם בימינו. מזכרות נאציות הן מוצר צריכה נפוץ בשווקי האינטרנט הגלובליים. הטוטאליות של מערכת הסמלים הזאת מסווה את המפלצת שעמדה מאחוריהם. הנאצים, לפיכך, הורישו לזיכרון ההיסטורי את תדמיתם באופן שבו חפצו. אנו רואים אותם באותו האופן שהם ראו את עצמם. כיום הם חלק מתעשית התרבות הפופולרית. הקולנוע בימינו הטמיע את הנאצים כחלק אינטגרלי. בסדרות סרטים נפוצות כמו ג'יימס בונד, אינדיאנה ג'ונס, מלחמת הכוכבים, וסדרות פעולה נוספות רבות, מופיעה דמות משנה נאצית, בעלת מאפיינים מובהקים. היא מייצגת את הרע,  אך עושה זאת בדרך פארודית, באמצעות קווי דמות מוגזמים, באופן שמעורר כלפיה תחושת ביטול. הסרטים אמנם מציגים את הנאציזם במלוא אכזריותם, יותר אף מאשר נעשה במחקרים אקדמיים, אך הם משייכים אותם לעולם הדמדומים של הפנטזיה. הם מתקיימים כמיתוס הכרחי בדמיון הקולקטיבי, כמו הרומאים. מיתוס השואה והתקומה מחוויר לעומתו, כמו שחורבן בית שני מחוויר לעומת התיפארת הרומית. ברלין של ימי וויימאר השתדלה למחוק את זוועות מלחמת העולם הראשונה באמצעות החיים הבוהמיים. היא לא היתה ביטוי של קריסת מערכות, אלא מיתוג הגיוני מחדש של גרמניה. היה זה ניסיון להעביר את מרכז הכובד מהכלל אל הפרט. אך הדמוקרטיה לא שרדה מול מפלגה שפיתחה אידיאולוגיה של הישרדות. יש כאן גם לקח עבור מי שמנסים בימינו ליצור ''הנדסת שביעות רצון'' באמצעות תעמולה ופירסום. ההתנסות והתחכום מגיעים בעיסקת חבילה, ויחד הם יוצרים את החברה היצירתית המכובדת. 





התעופה ותורת היחסות

 

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר. היטלר ואיינשטיין היו אזרחי אותה מדינה וגדלו בה באותה תקופה. הנסיבות הביאו את שניהם להפוך למה שהיו מאוחר יותר בחייהם. איינשטיין הפך למדען ואדם טוב לב. היטלר הפך לדיקטאטור נורא מכל אלה שקמו לפניו ואחריו. 

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות, וכדומה. השמן הדרוש למאור היה יקר, הופק באמצעים אקזוטיים ובפרט ציד ליוויתנים. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם החיפוש הישיר אחר האש, בא במקומה האלקטרו-מגנטיזם. לחשמל, התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, היו גם היבטים ברפואה, ולדוגמא בהבנת המוליכות של תאי עצב. יכולת ההשאה האלקטרו מגנטית, הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני. החשמל נתפש כמקור החיים. מבנה האור הפך להיות נושא למחקר פיזיקאלי חשוב. זאת בפרט לאחר שהתגלה כי מהירותו המדהימה אחידה בכול היקום. המדענים שחתרו להבין לעומקם את מסתורי הבריאה התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסטרקטי, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, כרוך בכוח המשיכה. החיבור בין האור לקלילות הוא מאושיות ההוויה האנושית כי האור שאנו מדליקים מקל עלינו את החשיכה. הסינתזה בין האור למימד האנכי מאליה דרך המילה LIGHT. כמעט בכל שפה נמצא את השימוש הכפול הזהה בה. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה. סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האוויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון. למרות זאת, למדע טרם הייתה ידועה באותה עת הנוסחא המחברת בין אור לכוח המשיכה, ויוצרת בדרך זאת את המעוף. רבים מאד מאזרחי תבל מצאו את התשובה בכתות מיסטיות ולאומיות. בגרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה התפתחה על רקע זה תנועה לאומנית בעלת בסיס עממי רחב. היטלר התבשם בדימויי שליטה אוירית. מעונו הרישמי העיקרי היה במתחם מבוצר במרומי הרי האלפים. שם התגורר מרבית הזמן, התבודד, וקיבל את החלטותיו שחרצו את גורל העולם. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. נאומיו יצרו סמיכות בין המעוף הניטשאי למציאות היומיום. מדע הדיבור דומה מאד למדע האווירודינמיקה. חוקים דומים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר היו ביטוי של זיקתו לעולם התעופה.

קרוב לוודאי שגם אלברט איינשטיין המדען הצעיר עקב בעניין רב אחרי התפתחות המצאת המטוס, והתפתחותו הפנימית הושפעה מכך. רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט בנו להם כנפיים שחובטות באויר, והטיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית. ייתכן והסתירה שקיימת לכאורה שבין הטיסה במטוס לחוקי ניוטון העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת היחסות שלו. בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט, כאשר תהודת המצאת המטוס בעל הכנף הקבועה מכה גלים ברחבי תבל, פירסם אלברט איינשטיין, את החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם, בהם ניסח באופן מדעי את הקשר בין אור לכוח המשיכה. חווית ההארה הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. היה זה ביטוי עז של החיבור בין האור הפנימי לחיצוני. הקרן נעה, בתחושתו, ממעמקי נפשו אל עבר האינסוף. התגלית המדעית הראשונה של איינשטיין בבגרותו הייתה המשך להארה זאת. היא קובעת כי מכיוון שקרן האור שווה במהירותה בכול מקום, הרי המציאות כולה סובבת סביבה, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם. האור הוא קבוע שסביבו סובבת כל המציאות כולה, כמו שאדם שנוסע ברכבת, או טס במטוס, חש שהוא קבוע במקומו לעומת המציאות שחולפת בחוץ, שהיא משתנה ויחסית עבורו. המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין הייתה קביעת הקשר בין האור לחומר באמצעות המילה LIGHT, שבשפות האירופאיות משמשת לציון שני מושגים שונים: 'אור' ו'קלילות'. כיוון שהאור מצוי בעוצמה שווה בכול, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו. איינשטיין תיאר את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל. זהו תיאור דינאמי, סינתזה של ישות והתהוות. בשלב השלישי איינשטיין תיאר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים, באמצעות עיקרון השקילות. אדם שטס במטוס שנוסק וצולל בבבת אחת מתחיל לרחף ואינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה. אפשר לתאר את הנוסחא המפורסמת שלו, אנרגיה = מסה כפול אור בריבוע, כחווית טיסה במטוס. היא מבטאת את תחושת הריחוף הקבועה במציאות משתנה. לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש ככוח משיכה. היקום של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר. 

לאחר עלית הנאציזם לשלטון איינשטיין התכונן למאבק הארוך להצלת אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. בחודש מרץ 1933 השיב את הדרכון שלו. כמוכן הוא נתן הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי, והאשים הממשלה הנאצית בפעולות הברוטאליות שננקטו כנגד האזרחים היהודים. 

תורת היחסות של איינשטיין הייתה הבסיס לפיתוח הפצצה האטומית, שנעשה בעיקר על ידי פליט יהודי מהנאצים, הפיזיקאי ליאו זילארד. לאיינשטיין היה ספק לגבי היכולת להגיע בימיו לביקוע האטום, שאת היסודות התיאורטיים שלו קבע בתורתו. הניסיונות הפיזיקאליים בנושא התבצעו באינטנסיביות ברחבי תבל, כולל בגרמניה הנאצית, אך במהלך שנות השלושים של המאה העשרים הסתיימו עדיין ללא הצלחה. פריצת הדרך התרחשה כאשר התגלה על ידי ליאו זילארד החלקיק שבאמצעותו אפשר להפציץ את ליבת האטום ולגרום לביקועו. זילארד גילה גם כי החלקיקים המשתחררים מאטום אחד פועלים בתגובת שרשרת על האטומים הסמוכים ומפרקים גם אותם, ובדרך זאת משתחררת אנרגיה עצומה מכמות חומר זעירה. ליאו זילארד חרד מהיכולת הנאצית לפתח פצצה כזאת, ושכנע את איינשטיין לכתוב את מכתבו המפורסם בנדון לנשיא רוזוולט. למעשה, המדענים הנאצים הבכירים כתבו כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. הם הגדירו את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'. בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כאל ''פיזיקה יהודית''. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני. המדענים הנאצים חשבו גם שהפיתוח בנושא ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. אלברט ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. בפועל השקיעו הנאצים בפיתוח הטיל הבליסטי V-2 הרבה יותר מאשר בפיתוח הנשק האטומי. 






15.2.2024

להרגיש שייך בעזה

 


להרגיש שייך בעזה

זאת היא השאלה

שאין עליה תשובה


בהתישבות בגוש קטיף

במלון בטיילת הביץ'

בשוק העירוני הממריץ


שלווה מתחת לרגליים

לאט נעצמות העיניים

אין חדשות ופוליטיקאים

לפתוח סניף שיטים

ויפאסנה וגלישת גלים

זה מה שצריכים


להפוך את המקום

לשלום עד למרחקים

אות ומופת לגויים


שלח לחמך במים

הקולות חוזרים כפליים

כך אומרים לעולמים

בני שבט דן

הפליגו מעבר לים

לדנובה דנייפר ודון


הם הגיעו לדנמרק

ומצאו ממלכה רקובה

כמו שמשון בעזה


יש דין ודיין

הכריז המלאך הנאמן

וקבע חוק בפתגם

יש בלגן במדינה

הכל בוקה ומבולקה

אין נקודת אחיזה


מפשילים את המכנסיים

ישר עד הברכיים

ומותירים רחמי שמיים


לא אלך כאדון

אשר שמו אוירון

כל יום ראשון

להצטמצם במועט ובמידה

לא לגלוש למפגע

לראות שורה תחתונה


להסתכל לעבר המטרה

לחזק את הנקודה

במידה וחן בה


להסיר כל תפל

במידה והוא טפל

להוסיף היכן שחסר

כמו בלוח שנה

לשבץ כל שורה

לפי מקומה בסדרה


לאטום את הסדקים

במבנים תלת מימדיים

ולמנוע רוח פרצים


הסנה תמיד בוער

ויש לדעת דבר

מתוך מבט קצר

לא לפחד כלל

להשמיט את המיותר

מהר ככל האפשר


לקרוא בקול רם

מאלף עד ירושלים

מהנהר ועד לים


כל מבעירי האסמים

ומרעילי המים החיים

הם בטלים בשישים

רגע זה חשוב

ממשקעי עבר מיותרים

ברשימה ארוכה כמיתרים


יש ימים קשים

בהם מוטלים לקרשים

ומנסים לאחוז בחבלים


החוף הוא תשובה

לשאלה של הספינה

שהלויתן הטביע במצולה

אשליה משיחית היא

שהקב"ה דואג לי

דרך הרבי שלי


אם אין בלתי

והם אבי ואימי

במסלול על תמידי


כל תוכנית ראויה

לשעת החירום הבאה

היא ברכה לבטלה 





10.2.2024

התעופה ותורת היחסות

חוט העלילה המוביל ממחנות ההשמדה אל פצצת האטום הוא מדהים, חסר תקדים אפילו במימדים תנכיים. זאת מציאות העולה על כול דימיון. אך הקשר בין אלברט איינשטיין לאדולף היטלר, למרות שהוא מובלע כמובן מאליו בכל התייחסות לשואה, אינו מובהר. הניצחון הגדול במלחמת העולם השנייה, שהושג לבסוף באמצעות הנשק האטומי, מאפיל על העבר. היטלר ואיינשטיין היו אזרחי אותה מדינה וגדלו בה באותה תקופה. הנסיבות הביאו את שניהם להפוך למה שהיו מאוחר יותר בחייהם. איינשטיין הפך למדען ואדם טוב לב. היטלר הפך לדיקטאטור נורא מכל אלה שקמו לפניו ואחריו. 

בילדותם של איינשטיין והיטלר טרם פותחה תאורת החשמל, והאש הייתה המקור היחיד של האור, באמצעות נרות, עששיות, וכדומה. השמן הדרוש למאור היה יקר, הופק באמצעים אקזוטיים ובפרט ציד ליוויתנים. עם המצאת החשמל כמו נעלם הקשר הבראשיתי איש-אש. כשנעלם החיפוש הישיר אחר האש, בא במקומה האלקטרו-מגנטיזם. לחשמל, התגלית הפיזיקאלית הגדולה ביותר במאה התשע-עשרה, היו גם היבטים ברפואה, ולדוגמא בהבנת המוליכות של תאי עצב. יכולת ההשאה האלקטרו מגנטית, הייתה ביטוי עז לחיבור באדם בין הפנימי לחיצוני. החשמל נתפש כמקור החיים. מבנה האור הפך להיות נושא למחקר פיזיקאלי חשוב. זאת בפרט לאחר שהתגלה כי מהירותו המדהימה אחידה בכול היקום. המדענים שחתרו להבין לעומקם את מסתורי הבריאה התחלקו לשתי אסכולות. האחת שראתה באור גל, והשנייה שראתה בו חומר. התפישה של אור כגל עולה בקנה אחד עם החשיבה הנוצרית. האור כגל הוא מופשט, אבסטרקטי, אבסולוטי, היולי, מיסתורי. מקומו בשחקים והוא מהווה מקור לכמיהה, בהיותו בעל קלילות בלתי מושגת. האור כחלקיק הוא מוחשי יותר, ארצי, יחסי, כרוך בכוח המשיכה. החיבור בין האור לקלילות הוא מאושיות ההוויה האנושית כי האור שאנו מדליקים מקל עלינו את החשיכה. הסינתזה בין האור למימד האנכי מאליה דרך המילה LIGHT. כמעט בכל שפה נמצא את השימוש הכפול הזהה בה. אותה פעולת תבונת האדם מושכת הן לאור והן לגובה. סינתזת האור, הצליל והקלילות יוצרת נסיקה אנכית. בנסיקה האנכית כוחות הסביבה תומכים בנפש בכנפיהם. זאת סינתזת ההיטהרות והגמול, המוסרית והגופנית, בעלת ההשפעה על קו החיים, שהוא שרעף האוויר הדינאמי. כל מה שהוא בעל שקיפות, קל ומלא צליל, קובע רפלקס מותנה בדימיון. למרות זאת, למדע טרם הייתה ידועה באותה עת הנוסחא המחברת בין אור לכוח המשיכה, ויוצרת בדרך זאת את המעוף. רבים מאד מאזרחי תבל מצאו את התשובה בכתות מיסטיות ולאומיות. בגרמניה של שלהי המאה התשע-עשרה התפתחה על רקע זה תנועה לאומנית בעלת בסיס עממי רחב. היטלר התבשם בדימויי שליטה אוירית. מעונו הרישמי העיקרי היה במתחם מבוצר במרומי הרי האלפים. שם התגורר מרבית הזמן, התבודד, וקיבל את החלטותיו שחרצו את גורל העולם. כישוריו המילוליים של היטלר הם שהעלו אותו לשילטון. נאומיו יצרו סמיכות בין המעוף הניטשאי למציאות היומיום. מדע הדיבור דומה מאד למדע האווירודינמיקה. חוקים דומים מסבירים את עילוי המטוס ואת הקול האנושי. כישוריו הלשוניים של היטלר היו ביטוי של זיקתו לעולם התעופה.

קרוב לוודאי שגם אלברט איינשטיין המדען הצעיר עקב בעניין רב אחרי התפתחות המצאת המטוס, והתפתחותו הפנימית הושפעה מכך. רוב ממציאי המטוסים עד האחים רייט בנו להם כנפיים שחובטות באויר, והטיסה באמצעות כנף קבועה הייתה מהפכנית. ייתכן והסתירה שקיימת לכאורה שבין הטיסה במטוס לחוקי ניוטון העלתה את איינשטיין על המסלול שהביאו לגיבוש תורת היחסות שלו. בשנת 1905, שנתיים לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט, כאשר תהודת המצאת המטוס בעל הכנף הקבועה מכה גלים ברחבי תבל, פירסם אלברט איינשטיין, את החיבורים המדעיים שזיכו אותו בתהילת עולם, בהם ניסח באופן מדעי את הקשר בין אור לכוח המשיכה. חווית ההארה הראשונית של אלברט איינשטיין הייתה רכיבה אינסופית על קרן אור, שאותה עבר בגיל 16. היה זה ביטוי עז של החיבור בין האור הפנימי לחיצוני. הקרן נעה, בתחושתו, ממעמקי נפשו אל עבר האינסוף. התגלית המדעית הראשונה של איינשטיין בבגרותו הייתה המשך להארה זאת. היא קובעת כי מכיוון שקרן האור שווה במהירותה בכול מקום, הרי המציאות כולה סובבת סביבה, ולכן המציאות נתפשת באורח שונה מאדם לאדם. האור הוא קבוע שסביבו סובבת כל המציאות כולה, כמו שאדם שנוסע ברכבת, או טס במטוס, חש שהוא קבוע במקומו לעומת המציאות שחולפת בחוץ, שהיא משתנה ויחסית עבורו. המסקנה השנייה שהסיק איינשטיין הייתה קביעת הקשר בין האור לחומר באמצעות המילה LIGHT, שבשפות האירופאיות משמשת לציון שני מושגים שונים: 'אור' ו'קלילות'. כיוון שהאור מצוי בעוצמה שווה בכול, מן הדין שהוא חומר לפחות בחלקו. איינשטיין תיאר את האור כמהות שהיא בחלקה חומר ובחלקה גל. זהו תיאור דינאמי, סינתזה של ישות והתהוות. בשלב השלישי איינשטיין תיאר את הקשר בין אור לקלילות באופן טבעי, ממש כמו אצל המשוררים, באמצעות עיקרון השקילות. אדם שטס במטוס שנוסק וצולל בבבת אחת מתחיל לרחף ואינו חש במשקלו. הוא לא יכול לקבוע האם הוא למעשה נופל תחת השפעת הכבידה, או פשוט משייט ומרחף לו באזור שהתנועה בו זהה. האצה וכבידה גורמות לאותה תוצאה. אפשר לתאר את הנוסחא המפורסמת שלו, אנרגיה = מסה כפול אור בריבוע, כחווית טיסה במטוס. היא מבטאת את תחושת הריחוף הקבועה במציאות משתנה. לפי תורת היחסות הכללית של איינשטיין אותה פרסם בשנת 1915, עשר שנים לאחר פרסום תורת היחסות הפרטית, זה לא שמסה אחת מפעילה כוח על מסה אחרת אלא שהמסה גורמת לעיקום של המרחב, והעיקום הזה מורגש ככוח משיכה. היקום של איינשטיין הוא יקום מכונף. זאת התחושה של 'נשמת גומי' ההולכת ונמתחת מקצה העולם ועד קצהו, מתפשטת ומתכווצת לפי הצורך בדומה לכנפי הציפור באויר. 

לאחר עלית הנאציזם לשלטון איינשטיין התכונן למאבק הארוך להצלת אירופה מהפאשיזם. פעולותיו הראשונות כללו ניתוק קשרים עם גרמניה תוך שהוא מוותר על האזרחות. בחודש מרץ 1933 השיב את הדרכון שלו. כמוכן הוא נתן הכרזות פוליטיות שאפיינו את השקפותיו הפוליטיות אודות חופש פוליטי, והאשים הממשלה הנאצית בפעולות הברוטאליות שננקטו כנגד האזרחים היהודים. 

תורת היחסות של איינשטיין הייתה הבסיס לפיתוח הפצצה האטומית, שנעשה בעיקר על ידי פליט יהודי מהנאצים, הפיזיקאי ליאו זילארד. לאיינשטיין היה ספק לגבי היכולת להגיע בימיו לביקוע האטום, שאת היסודות התיאורטיים שלו קבע בתורתו. הניסיונות הפיזיקאליים בנושא התבצעו באינטנסיביות ברחבי תבל, כולל בגרמניה הנאצית, אך במהלך שנות השלושים של המאה העשרים הסתיימו עדיין ללא הצלחה. פריצת הדרך התרחשה כאשר התגלה על ידי ליאו זילארד החלקיק שבאמצעותו אפשר להפציץ את ליבת האטום ולגרום לביקועו. זילארד גילה גם כי החלקיקים המשתחררים מאטום אחד פועלים בתגובת שרשרת על האטומים הסמוכים ומפרקים גם אותם, ובדרך זאת משתחררת אנרגיה עצומה מכמות חומר זעירה. ליאו זילארד חרד מהיכולת הנאצית לפתח פצצה כזאת, ושכנע את איינשטיין לכתוב את מכתבו המפורסם בנדון לנשיא רוזוולט. למעשה, המדענים הנאצים הבכירים כתבו כי היהודים מחרחרים ומסיתים בדאגתם לנושא הפצצה הגרעינית ותיאורית היחסות. הם הגדירו את תורת היחסות כ'תוצר של מוחות זרים ועוינים לגזע הארי'. בעיקבותיהם, התייחס היטלר לפיסיקה הגרעינית כאל ''פיזיקה יהודית''. הגישה אומצה על ידי רוזנברג, שר החינוך, שקטע את התמיכה במחקר הגרעיני. המדענים הנאצים חשבו גם שהפיתוח בנושא ישא פרי מאוחר מידי להכרעה במלחמה. אלברט ספיר כתב שלו היו מרכזים את כל המשאבים, הייתה הפצצה מוכנה לשימוש ב-1945. בפועל השקיעו הנאצים בפיתוח הטיל הבליסטי V-2 הרבה יותר מאשר בפיתוח הנשק האטומי. 


הקולנוע והמטוס כמדיום שהוא מסר

''האנשה'', בשמה הלועזי ''אנתרופומורפיזם'' - ''צורת-אדם'', היא הענקת תכונות אנושיות לחפצים דוממים, חיות, כוחות טבע וכדומה. גם בחיי היומיום המודרניים, ככל שהטכנולוגיה הופכת מורכבת יותר, נפוצה מאד החשיבה אודות עצמים שימושיים כבעלי תכונות כמו-אנושיות. האינטליגנציה המלאכותית מחזקת גישה זאת, באמצעות יכולת פניה מילולית ויצירת דיאלוג עם מכשירים משוכללים, כגון המכונית והמחשב, שלעיתים קרובות מתייחסים אליהם כמואנשים. ההאנשה מתחזקת עוד יותר כאשר עצמים אלה דומים בצורתם לצורת האדם, ובפרט הפנים. במקרים רבים מאד אנשים מפרשים תמונות אקראיות, או דפוסי אור וצל, כמו פנים וגף אנושיים. במוח מופעלים תהליכים קוגניטיביים על ידי כל אובייקט שהוא ''דמוי פנים'', והם מתריעים הן על המצב הרגשי והן על הזהות של הנושא, עוד לפני שהמודע מתחיל לעבד או אפילו לקבל את המידע. היכולת החזקה והמתוחכמת הזאת של עיבוד המידע היא בליבת המוח, ולכן תת הכרתית. המידע הופך לידע עוד לפני שהוא מועבר אל שאר המוח לעיבוד מפורט. 

בהיבט החזותי, ההאנשה נקראת בפסיכולוגיה בשם ''פאראדוליה''. על פיה המוח מגיב לגירוי חזותי על ידי תפיסת דפוס מוכר שאינו קיים בפועל. העננים הם דוגמא נפוצה ביותר של פאראדוליה.  אינסוף תמונות של בעלי חיים, פנים או חפצים נידמים בתצורותיהם. לפיכך, העננים הם סולם מרכזי שעליו מטפס הדמיון האנושי והנפש בכלל. העננים הם דימויים ''חסרי אחריות'', המשתנים בלי הרף. הם קריאה מתמדת לשינויים. הם כרוכים במטאורולוגיה, שהיא אחד היסודות המרכזיים של הטיסה. מרחב הפעולה העיקרי של המטוס הוא בין העננים. לכן כל מה שקשור בתעופה זוכה, באופן לא מודע, גם להאנשה מיידית. סיבה נוספת להאנשת המטוס היא שהוא צורה הדומה מאד לגוף האדם הפורש את ידיו, כמו ישו על הצלב. האנשת המטוס נפוצה בכל ארצות המערב. במדינות הדיקטטוריות, האנשה זאת התבטאה בחברה כולה. ייחסו בהן למטוס גם סגולות סימבוליות של מבשר הגאווה הלאומית, ואמצעי מרכזי בגיוס ההמונים. במדינות הדמוקרטיות ראו במטוס אייקון המבליט את ייחודו של האינדיבידואל בלבד.


"המדיום הוא המסר" הוא ביטוי שטבע הפילוסוף והסוציולוג הקנדי מרשל מקלוהן ב־1964. הביטוי מתייחס לכך שלא תוכן התקשורת, כלומר "המסר", הוא המכריע בהתקבלותה ובהשפעתה, אלא אופיו וסוגו של אמצעי הקישור, "המדיום". על פי מקלוהן, אמצעי המדיה שבו נעשה שימוש לצורך העברת מסר משולב בתוך המסר עצמו, ושילוב זה הוא בעל השפעה בלתי נפרדת על מהותו ותפיסתו של המסר בקרב הקהל שאליו הוא מופנה. 

''המדיום הוא המסר'' משום שהמדיום מעצב ושולט בקנה המידה ובצורת האסוציאציה והפעולה האנושית. מקלוהן טוען כי הפוליטיקאים במערב לא הקשיבו לאזהרות אודות היטלר, כיוון שלא התיחסו אליו כ''מדיום'', אלא התיחסו לתכנים הטקסטואליים הרבים שהעביר להם. זאת בהתאם למסורת הטקסטואלית של תקופתם, שראתה בפרשנות המילולית של הטקסט, על כל ניסוחיו המפותלים בפרטנות יתר, את המסר העיקרי. אך תוכן דברי היטלר נועד כדי להסיח את דעת הנפש. המלחמה פרצה כתוצאה מטעות אינטלקטואלית זאת.

נפוליאון בונפרטה היה אייקון, מדיום שהוא מסר, שעוצב באמצעות השפעת הכדור הפורח והדפוס על החברה הצרפתית והאירופאית. גם אדולף היטלר היה אייקון, שעוצב על ידי המצאות המטוס והקולנוע.  הכדור הפורח, המטוס, הדפוס והקולנוע, היו מדיומים שהפכו כל אחד למסר בפני עצמו. בשלב שני הם הואנשו באייקונים בשר ודם. 

הכוח המעצב בתקשורת הוא התקשורת עצמה. מדיה טכנולוגית היא יסוד או משאב טבע, בדיוק כמו פחם, כותנה ושמן. כמו שבמדינה שכלכלתה תלויה במוצר עיקרי אחד או שניים, כמו כותנה, או דגן, עצים, דגים או בקר, יהיו כתוצאה מכך דפוסי ארגון ברורים אחדים, חברה המבוססת על הסתמכות על אמצעי תקשורת אחדים מקבלת אותם כקשר חברתי. עיתונות, רדיו, ומטוס, הופכים ל"הוראות קבע" לכל חיי הנפש של הקהילה. עובדה רווחת זו יוצרת את הטעם התרבותי הייחודי של כל חברה. החברה משלמת דרך כל חושיה עבור כל מצרך המעצב את חייה. אמצעי התקשורת הם מגברים קבועים של האנרגיות האישיות. התקשורת היא שלוחה של החושים האנושיים. אמצעי תקשורת מגדירים גם את המודעות והחוויות של כל אדם. דוגמא אחת לכךהיא החברה הרומאית: כל רומאי היה מוקף בעבדים. העבד והפסיכולוגיה שלו הציפו את איטליה העתיקה, וכל רומאי הפך בפנימיותו, כמובן מבלי משים, לעבד. מכיוון שחי ללא הרף באווירה של עבדים, הוא נדבק דרך הלא מודע בפסיכולוגיה שלהם. איש אינו יכול להגן על עצמו מפני השפעה כזו.


קיים דפוס של הוויה החושף צורות חדשות כהפוכות, בדיוק כאשר הצורות המוקדמות יותר מגיעות לשיא הביצועים שלהן. המיכון מעולם לא היה מקוטע ורציף באחת כמו בלידת הקולנוע. הסרט, מעצם האצת המכני, נשא אותנו מעולם הרצף והחיבורים אל עולם התצורה והמבנה היצירתיים. המסר של מדיום הסרט הוא של מעבר מחיבורים קוויים לתצורות. במעבר מקינוסקופ לראינוע, המהירות החשמלית השתלטה על רצף התצלומים הבודדים המכניים. קווי הכוח במבנים ובמדיה הפכו לחדים וברורים. היתה זאת חזרה לצורה המכלילה של האייקון.

ברגע זה של התפתחות הקולנוע הופיע גם הציור בסגנון ה''קוביזם''. היה זה ניסיון רדיקלי להדוף את העמימות ולאכוף קריאה אחת של התמונה. הקוביזם מחליף את כל ההיבטים המתחלפים של אובייקט במציאות, המאופיינים בפרספקטיבה תלת מימדית,  במשחק גומלין של מישורים סותרים, או קונפליקט דרמטי של דפוסים, אורות, מרקמים וצבעים דו מימדיים, היוצרים את המסר על ידי מעורבות. הקוביזם מנפץ את תחושת הפרספקטיבה לטובת מודעות חושית מיידית למכלול. 

אחד השימושים המתקדמים והמסובכים של הגלגל מתרחש במצלמת ובמקרן הסרט. צריך היה להמציא מערכת גלגלים עדינה ומורכבת ביותר כדי להראות שכל ארבעת הרגליים של סוס רץ מנותקים לפעמים מהקרקע בו זמנית. הדבר נעשה בשנת 1889. סדרת מצלמות הוצבו זו לצד זו, כל אחת כדי לצלם הרף עין של סוס דוהר. מצלמת הקולנוע והמקרן התפתחו מהרעיון של שחזור מכאני של תנועה זאת. הגלגל, שהתחיל כתמונות צעדים קפואים, עשה צעד אבולוציוני גדול לאולם הקולנוע על ידי צילום במהירות עצומה של קטעי תמונות. מצלמת הקולנוע מגלגלת את העולם האמיתי על גבי סליל, כדי להפרידו לתמונות בודדות, שמועתקות מחדש לרצף על המסך. העובדה שהסרט יוצר מחדש תהליך ותנועה אורגניים על ידי דחיפת העיקרון המכני עד לנקודת היפוך, היא דפוס שמופיע בכל ההרחבות האנושיות, לא משנה מהן, כשהן מגיעות לשיא הביצועים. המכונית גומאת את המרחק ככל שהיה מהירה יותר, והנוסעים חשים בה כמו בסרט. בהמראה, המטוס מגלגל את המסלול לתוך עצמו. הנוף הסמוך נעלם לתוכו והוא הופך לטיל, מערכת תחבורה עצמאית. בשלב זה הגלגל המקורי נספג מחדש בנפש, כדימוי דינאמי של ציפור או דג, שהמטוס הופך להיות כשהוא עולה לאוויר. צנחנים חופשיים אינם זקוקים לשביל או לדרך, וטוענים שתנועתם דומה לזו של מעוף ציפורים. רגליהם מפסיקות להתקיים כתנועה מתקדמת, רציפה, שהיא מקור הפעולה הסיבובית של הגלגל. 

בניגוד לכנף הציפור, או סנפיר הדג, הגלגל הוא קווי ודורש דרך להשלמתו. היישור בטנדם של הגלגלים הוא שיצר את המנוע, ולאחר מכן את האופניים, שכן עם האצת הגלגל על ידי הצמדה לעקרון הוויזואלי של קו ניידות, הגלגל רכש דרגת עוצמה חדשה. האופניים הרימו את הגלגל למישור האיזון האווירודינמי, ויצרו בעקיפין את המטוס. אין זה מקרי שהאחים רייט היו מכונאי אופניים, או שמטוסים מוקדמים נראו במובנים מסוימים כמו אופניים. לטרנספורמציות של הטכנולוגיה יש אופי של אבולוציה אורגנית מכיוון שכל הטכנולוגיות הן שלוחות של ההוויה הפיזית שלנו. התהליך האבולוציוני הואץ בצורה פנטסטית על ידי העברה למצב המכונה. למכונות ניתנו כוחות רבייה שילוחיים על ידי השפעתן, לאחר מכן, על אותם גופים שהביאו אותן לקיום בהרחבה. התגובה לעוצמה ולמהירות המוגברות של גופנו המורחב היא כזו שמחוללת הרחבות חדשות. כל טכנולוגיה יוצרת מתחים וצרכים חדשים אצל בני האדם שהולידו אותה. הצורך החדש והמענה הטכנולוגי החדש נולדים מהחיבוק שלנו עם הטכנולוגיה שכבר קיימת, בתהליך בלתי פוסק.