הסרט ''סטיריקון'' של פדריקו פליני

 

הסרט ''סטיריקון'' יצא לאור בשנת 1969 והתקבל בביקורות מעורבות, כנראה בשל גאוניותו והיותו מוקדם לתקופתו. הוא ניתן להגדרה כאקספרסיוניסטי-אקזיסטנציאליסטי. עבור הנוער חובב הקולנוע של אותה תקופה, הסרט תיעד בדיקנות את החוויות הקיומיות שלהם, בעידן שנות ה-1960, הסיקסטיס, שהיו רוויים בסמים ומין, אך גם בביקורת על מוסדות השלטון וחיפוש אחר זהות עצמית. למרות שהסרט מתרחש ברומא העתיקה, אפשר להעתיק את חוויות הסרט למציאות הישראלית הפוסט מודרנית של אותם ימים, ולחוויות של חיילים שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים, אשר התגייסו לצבא לאחר שראו את הסרט, והוא הפך לחלק מהמאגר התרבותי האישי שלהם. הסרט השלים עבורם חוויה תרבותית של סרטים פוסט מודרניים, שהיו נפוצים באותה תקופה, וביניהם הסרטים הישראלים של אורי זוהר. לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעקבות הצורך בשיקום אישי ולאומי, דעך זוהרם של הסרטים הפוסט מודרניים לטובת קולנוע שמרני ואורח חיים שמרני.

הסרט ''סטיריקון'' מספר את קורותיו של צעיר, המחפש אחר חוויות חדשות, זהות עצמית, ובטחון אישי וכלכלי, בימים שבהם האימפריה הרומית דעכה, והשלטון המסורתי התחלף באנרכיה שבה שלטו ההון, הכוח, המיעוטים האתניים והאמונה האזוטרית. 

הסרט הוא ייחודי בעוצמתו החזותית. הוא מורכב כולו מסצנות תיאטרליות, שבהן יש רקע ותפאורה סוריאליסטים סטאטיים, כמו בתיאטרון. התפאורה הסוריאליסטית היא מהממת. בצפיה ראשונה היא נראית מקוטעת, אך בצפיה חוזרת מבינים שהיא נועדה לשדר מסר של מציאות ללא הגיון מרחבי וכרונולוגי, אלא הווה תמידי. גם העלילה מקוטעת, ומורכבת מחוויות נפרדות, שכל אחת מהן מתחילה ומסתיימת כסיפור בפני עצמו. המשחק הוא תיאטרלי. הוא מורכב ברובו ממונולוגים של השחקן הראשי. המונולוגים הם ארוכים ובלתי פוסקים, נמלצים. הם שכלתניים ונבוכים בתוכנם, בדיוק כמו שמצופה גם מצעיר מתלבט בימינו. הניגוד בין החזותיות הבוטה לתוכן המילולי המהוסס הוא החוויה המרכזית מהסרט. 

פליני מעביר מסר של ביקורת נוקבת על מערכת החינוך, שאינה מכשירה את הנוער לחיים. זאת למרות שפיתחה גישה מערכתית וקיברנטיקה מודרנית, לצורך התמודדות עם המציאות הטכנולוגית המורכבת. ביקורת זאת מחוזקת על ידי העובדה שהסרט מבוסס על ספר מקורי מהתקופה הרומית. הגושפנקא ההיסטורית מרהיבת העין מלמדת אותנו שמאומה לא השתנה למרות חלוף הדורות הרבים, ו'מה שהיה הוא שיהיה'. המסר מתאים גם לימינו, שבהם בני האדם אובדים ונשבים במרחבי הקיום החזותי השטחי של התקשורת האלקטרונית המשעבדת. 

''סטיריקון'' - הסרט המלא של פדריקו פליני ביוטיוב

מודרניזם מיתי, פוסטמודרניזם, היפרמודרניזם

ההיסטוריה מתחילת המאה ה-20 ועד למחצית המאה ה-21 מתחלקת, בקווים כלליים, לשלוש תקופות עיקריות:

מודרניזם מיתי - המחצית הראשונה של המאה ה-20. המודרניזם המיתי קשור להמצאות הקולנוע והמטוס, ולעליית המשטרים הפשיסטיים. 

פוסטמודרניזם - המחצית השניה של המאה ה-20. הפוסטמודרניזם קשור להמצאות הטלוויזיה והחללית, ולצמיחת מדינות העולם השלישי והזהות  המיגדרית.

היפרמודרניזם - המחצית הראשונה של המאה ה21. ההיפרמודרניזם קשור להמצאות האינטרנט והמטוס הבלתי מאויש, ולפריחת הגלובאליזם.

כל אחת מתקופות אלה צמחה על גבי העקרונות המרכזיים של העידן שקדם: המודרניזם המיתי קם על גבי התיעוש. הפוסטמודרניזם קם על גבי המיתוס. ההיפרמודרניזם קם על גבי הדיאלוג. 

הסרט ''סטיריקון'' נוצר בשיא עידן הפוסטמודרניזם, שנתן את הטון בכל המחצית השניה של המאה העשרים. אחד המאפיינים הבולטים של העידן הוא השימוש בסטרוקטורליזם, שהוא מושג הצמד הבינארי, ועל פיו ההוויה האנושית מתחלקת לזוגות משלימים, כמו אדם וחווה. ''סטיריקון'' הוא סטרוקטורליסטי, כיוון שיש בו הבחנה ברורה בין המימד החזותי לטקסטואלי, היוצרים ניגוד משלים, שיוצר חוויה ביקורתית ובונה כאחת. 

מעניינת השאלה לאן הנתיב הפוסטמודרני הסטרוקטורליסטי היה לוקח את צעירי שנות ה-1960, לו היה ממשיך להתפתח, ולא נקטע בעקבות מלחמת יום הכיפורים. האם הוא היה מצליח להתמודד גם עם נושא 'החור השחור' של השואה, שאליו נקוותה המחשבה של חלק מהם.

''סטיריקון'' מצליח להמחיש את החוויה האישית של השואה יותר מכל יצירה אחרת. זאת כיוון שהוא משלב את הסוריאליזם, שלוקח את הזהות האישית לקצה הגבולות, יחד עם הסטרוקטורליזם שמאפשר התבוננות שקולה.