סופרים, ציירים ואמנים יצרו אינספור יצירות אמנות על החוויה האורבאנית. אנחנו אף פעם לא יכולים להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת, אנו נוסעים מעיר אחת לאחרת. אין שום דבר בלתי אנושי בעיר, מלבד האנושיות שלנו לעיתים. לכן בעיר קיים קונפליקט מתמיד בין האנשה להחפצה.
נקודות הציון המסורתיות בעיר הן הכיכרות והשדרות החשובות, מבנים מיוחדים, פסלים ועמודי זיכרון, גשרים, מגדלים, חומות ועוד, אשר יש להם משמעות היסטורית, חברתית ואמנותית. הם מקלים על ההתמצאות בעיר על ידי יצירת היררכיה עירונית וזהות מקומית.
אך העיר המודרנית נחווית כתמונה, כמו רצף מופשט של צבעים, אורות ותיאורים. המימד הקינטי מעצים במרחב העירוני והופך אותו לתמונה משתנה של רצונות וציפיות. העיר התמכרה לשלל אורותיה, והיום היא מעוצבת על ידי החזון הקינטי הצבעוני. העיר נתפסת כמוצר ויזואלי. כתוצאה מהדומיננטיות החזותית, האתרים המסורתיים הפכו גם הם למוקד של ראווה אנושית.
נקודות הציון המסורתיות בעיר הן הכיכרות והשדרות החשובות, מבנים מיוחדים, פסלים ועמודי זיכרון, גשרים, מגדלים, חומות ועוד, אשר יש להם משמעות היסטורית, חברתית ואמנותית. הם מקלים על ההתמצאות בעיר על ידי יצירת היררכיה עירונית וזהות מקומית.
אך העיר המודרנית נחווית כתמונה, כמו רצף מופשט של צבעים, אורות ותיאורים. המימד הקינטי מעצים במרחב העירוני והופך אותו לתמונה משתנה של רצונות וציפיות. העיר התמכרה לשלל אורותיה, והיום היא מעוצבת על ידי החזון הקינטי הצבעוני. העיר נתפסת כמוצר ויזואלי. כתוצאה מהדומיננטיות החזותית, האתרים המסורתיים הפכו גם הם למוקד של ראווה אנושית.
''אמנות עירונית'' מוגדרת ככזאת שקיימת במרחב הציבורי. המונח מסכם את כל צורות האמנות שמקורן באזורים עירוניים, בהשראת הארכיטקטורה האורבנית או אורח החיים העירוני. בעידן המודרני זה יכול להיות כל דבר, החל מגרפיטי קטן, דרך מופע מוסיקלי בפינת הרחוב, ועד ספקטקל עירוני גדול מאד. אמנות עירונית היא כיום אמנות בינלאומית, עם מספר בלתי מוגבל של שימושים וישומים בעלי ערך. אמנים אורבניים רבים נוסעים מעיר לעיר ויש להם קשרים חברתיים בכל רחבי העולם, בנוסף להצגת יצירותיהם בגלריות ובאולמות. אמנים שעוסקים באמצעות מדיה דיגיטלית בנושא התרבות העירונית המודרנית יכולים גם הם להיחשב כאמנים עירוניים.
"התערבות עירונית" היא שם שניתן לסוגים שונים של עיצוב פעיל ושיטות אמנות, אשר מגיבים לקהילה חברתית, זהות מקומית, הסביבה הבנויה, ומקומות ציבוריים. מטרת ההתערבות היא לעתים קרובות ליצור מודעות חדשה לנושאים חברתיים, ולעורר מעורבות בקהילה. התערבות עירונית נקשרה עם הבנה והגדרה מהפכנית של היחסים בין החברתי והמרחבי, שנקראת בשם "התפנית המרחבית" של האמנויות והמדעים, אשר נוצרה בשנות ה-1980. זאת נקודת מבט חדשה על מרחבים ציבוריים ועירוניים, לפיה מרחבים עירוניים אינם רק כלי קיבול עבור תוצאות או תהליכים חברתיים, אלא הם מדיום שדרכו הם נפרשים, כבעלי משמעות מכוננת בעצמם. על פי קו המחשבה הזה לניראות המרחבית של עיר יש את הכוח לעצב את האינטראקציות וליצור חוויות חדשות. כוח זה מנוצל על ידי התערבות עירונית, דרך העבודות שנוצרות על ידי האמנים. התערבויות עירוניות מקושרות גם לאמנים ופילוסופים של שנות ה-1960, שלדבריהם אמנות בשירות של העירוני אין פירושה ליפות חלל אורבני עם יצירות אמנות. במקום זאת, פירוש הדבר הוא כי המרחב-זמן העירוני הופך ליצירות אמנות, וכי גם האמנות של פעם מגדירה עצמה מחדש עצמה כמקור ודגם של ניכוס המרחב והזמן. יש בכך הד לצורות אמנות משיקות כמו ההפנינגים של שנות ה-1960. צורות אמנות משולבות אופייניות להתערבות העירונית. אמנים שעובדים בערוץ בינלאומי זה לעתים קרובות משתמשים בהקרנת וידאו חיצונית, חפצים שמצאו, פיסולים שונים, פוסטרים, ומופעי רחוב שעשויים לכלול ולערב עוברים ושבים.
גרפיטי הוא כתב, ציור או שירבוט, שרוט או צבוע על קיר או משטח אחר, לעתים קרובות לעיני הציבור. מגוון הגרפיטי משתרע ממילים פשוטות ועד לציורי קיר מפורטים. ציורי גרפיטי הם הצורה העיקרית של אמנות עירונית מתערבת. מבלי להתיש, יצירות גרפיטי איכותיות מעניקות תחושה של רוח התקופה, והמחאה האישית והחברתית, מתובלות עם מידה טובה של שנינות מילולית. יצירות גרפיטי הן דרך נועזת להגדיר מהם פני הדור. באופן מסורתי, אמנים נחשבו לאנשים רכים ועדינים. הגרפיטאים הם קצת יותר כמו פיראטים. הם מגנים בחירוף נפש על טריטוריה במרחב שהם מציירים בו.
צורות עתיקות של גרפיטי תרמו להבנת אורחות חיים ושפות של תרבויות העבר. מבחינה היסטורית, המונח מתייחס לכתובות, ציורי דמות וכדומה, אשר נמצאו על הקירות של חורבות עתיקות, כמו הקטקומבות של רומא או בפומפיי. השימוש במילה התפתח לכלול גרפיקה שמשחיתה משטחים באופן שמהווה וונדליזם. לגרפיטי בעולם הקלאסי היו הקשרים שונים לעומת ימינו מבחינת התוכן. גרפיטי עתיקים מציגים ביטויים של הצהרות אהבה, רטוריקה פוליטית, והגיגי מחשבה, בהשוואה למסרים הפופולרים כיום של אידיאלים חברתיים ופוליטיים. תיירים שביקרו במהלך הדורות במצודה מהמאה החמישית בסרי לנקה יצרו בה כ-1800 שירבוטי גרפיטי, אשר מכילים פיסות פרוזה, שירה, ופרשנות ברמה גבוהה מאוד של אוריינות, והבנה עמוקה של אמנות ושירה. רוב הגרפיטי מתייחסים לציורי הקיר של נשים בחצי עירום שנמצאים שם.
בין דוגמאות הגרפיטי הפוליטיות העתיקות היו שירים סאטיריים של יאזיד אל הימארי, משורר פרסי וערבי בתקופת בית אומייה, שהיה ידוע ביותר בכתיבת השירים הפוליטייים שלו על הקירות בין סג'יסטן לבצרה, שבהם מופיעה הפגנת שנאה עזה כלפי המשטר. אנשים רבים נהגו לקרוא ולהפיץ את שיריו.
בסין, בשנות ה-1920, השתמש מאו טסה טונג בסיסמאות מהפכניות וציורים במקומות ציבוריים כדי לשלהב את המהפכה הקומוניסטית.
תרסיס צבע במיכלי תרסיס הוא האמצעי העיקרי כיום עבור יצירות גרפיטי. ממצרך זה התפתחו סגנונות שונים, טכניקות, ויכולות לצייר יצירות מופת. ניתן למצוא תרסיסים בכל צבע בחנויות חומרי בנין ואמנות. יש לתרסיס הצבע השפעות סביבתיות ובריאותיות שליליות, כי הוא מכיל כימיקלים רעילים, והדבר מגביל את הזמן הבריא של השימוש בו.
הזמן הוא תמיד גורם מהותי עבור אמני גרפיטי, גם בשל האיום המתמיד להיתפס על ידי רשויות אכיפת החוק. בדרך זאת תרסיס הצבע הוא מדיום ומסר גם יחד.
אמנות הגרפיטי המודרנית משלבת אומנויות וטכנולוגיות נוספות. לדוגמה, שימוש בתמונות מוקרנות, תאורת לד, והדפסות שהוכנו מראש.
לחלק מהסגנונות הנפוצים ביותר של גרפיטי יש שמות משלהם. ''תג'' הוא החתימה של שם האמן, והוא הצורה הנפוצה ביותר של גרפיטי, שקיימת בכל הגדלים.
אמני גרפיטי רבים מאמינים כי יצירות מורכבות כרוכות בהשקעה גדולה מידי של זמן. מעשה היצירה עשוי להימשך בין שלושים דקות לחודשים אחדים. אמן גרפיטי יכול ליצור גם בתוך דקות אחדות בהתזה מהירה. טכניקת ההתזה המהירה מנוצלת, לעיתים, לכתיבה של תגיות פשוטות על יצירות גרפיטי מושקעות, והשחתתן בדרך זאת.
כיוון שאמני גרפיטי נמצאים כל הזמן תחת סכנת ההשלכות הפליליות של הצגת הגרפיטי שלהם על קירות ציבוריים ופרטיים, רבים מהם בוחרים להגן על הזהות והמוניטין שלהם על ידי שמירה על אנונימיות.
חברי כנופיות רחוב משתמשים בגרפיטי כדי לאפיין את עצמם, להבדיל בין יריבים ושותפים, ובעיקר לסמן גבולות בשכונות עירוניות. הגרפיטי הזה מורכב בעיקר מסמלים קליגרפיים יחודיים ומרתיעים.
חברי כנופיות רחוב משתמשים בגרפיטי כדי לאפיין את עצמם, להבדיל בין יריבים ושותפים, ובעיקר לסמן גבולות בשכונות עירוניות. הגרפיטי הזה מורכב בעיקר מסמלים קליגרפיים יחודיים ומרתיעים.
אמני גרפיטי שנמצאים במערכה מול הרשויות, ולא רוצים לאבד מהאופי העקשני של המערכה, עושים זאת על ידי הפיכת יצירות הגרפיטי לפחות מפורשות, ובדרך זאת הרשויות נוטות פחות להסירן. פעילים ברוסיה השתמשו בקריקטורות מצוירות של פקידים מקומיים עם פיותיהם בצורת מהמורות, כדי לבטא את כעסם על המצב הירוד של הכבישים. במנצ'סטר, אנגליה, אמן גרפיטי צייר תמונות תועבה סביב מהמורות כביש, אשר הביאו לעתים קרובות לתיקונים שלהן בתוך 48 שעות.
השנינות של יצירות הגרפיטי מעוררת דרך קבע מחלוקת אם הן וונדליזם או אמנות. בערים מסוימות מגנים על יצירותיו של אמן מסוים באופן רשמי, בעוד בערים אחרות רואים אותן כוונדליזם והסירו אותן.
השנינות של יצירות הגרפיטי מעוררת דרך קבע מחלוקת אם הן וונדליזם או אמנות. בערים מסוימות מגנים על יצירותיו של אמן מסוים באופן רשמי, בעוד בערים אחרות רואים אותן כוונדליזם והסירו אותן.
במהלך המאה העשרים נוצרו כיתובי גרפיטי רבים על קירות בניינים, בתי שימוש ציבוריים, קרונות רכבת, רכבות תחתיות, וגשרים. חלק מהם נוצר על ידי חיילים משוחררים. כמעט כל היצירות לא היו בעלות ניראות חזותית הולמת. המצאת תרסיס הצבע עשתה את הגרפיטי לראשונה לז'אנר משמעותי, כיוון שאיפשרה יצירות צבעוניות, גדולות, ומורכבות בתוך זמן קצר.
תרסיס הגרפיטי נקשר בתחילה עם תנועת הרוק האנטי ממסדית החל משנות ה-1970, והשימוש בו התפשט כחלק מתרבות ההיפ הופ בשנות ה-1980, אשר התחילה בניו יורק. הסרט הדוקומנטרי החצי מחתרתי ''מלחמות סגנון'', שעוסק בציורי גרפיטי, בעיקר ברכבות התחתיות של העיר, חיזק את מעמד הגרפיטי בתוך התרבות ההיפ-הופ המתעוררת, אשר מתאפיינת גם במוסיקת תקליטנים, חריזות ראפרים, וריקודי ברייקדאנס. בהוליווד ניתנה תשומת לב לז'אנר, והיא העניקה לו חשיפה בינלאומית בסרטים כגון ''רחובות הקצב''. לאמני גרפיטי ניתנה אפשרות להציג בגלריות, שגם הוסיפו להתעניינות הבינלאומית הגוברת.
יחד עם הפופולריות והלגיטימציה, הפך הגרפיטי גם לממוסחר. בשנת 2001, ענקית המחשבים איי.בי.אם השיקה קמפיין פרסומי בערים בארה''ב אשר עודד אנשים לרסס ציור על מדרכות. בשל חוקים האוסרים זאת, חלק מ"אמני הרחוב" נעצרו והואשמו בוונדליזם, ואיי.בי.אם נקנסה. בשנת 2005, מסע פרסום דומה הושק על ידי סוני, ביתר זהירות. אמני גרפיטי רבים רואים בכל שלטי הפירסום בעיר לא יותר מאשר גרפיטי בתשלום ועל פי חוק, ומתקוממים נגדם.
לצד הגידול המסחרי פותחו גם, בראשית המאה ה-21, משחקי וידאו שעוסקים בגרפיטי, בדרך כלל בהיבט חיובי. למשל, עלילותיה של קבוצת בני נוער שנאבקת בדיכוי מצד משטרה טוטליטרית, שמנסה להגביל את חופש הביטוי של אמני גרפיטי. העלילה סובבת סביב גיבור אנונימי שחייו משולבים באורח הדוק ביצירות הגרפיטי הקסומות שלו, בעודו נאבק נגד מלך רשע, שמאפשר לאמנות זאת להתקיים בתנאי שהיא תועיל לו. עוד משחק מציע עלילה של לחימה נגד עיר מושחתת, ונגד הדיכוי של חופש הביטוי בה. קווי העלילות משקפים גם את התגובה השלילית של אמנים שאינם מסחריים כלפי המסחור בצורת האמנות הזאת.
יש מסורת גרפיטי משמעותית בדרום אמריקה, במיוחד בברזיל. ברזיל מתגאה בסצנה ייחודית עשירה של גרפיטי, שהעניקה לה מוניטין בינלאומי כמקום עליה לרגל לקבלת השראה אמנותית. הגרפיטי פורח בכל מקום אפשרי בערי ברזיל, אך סאו פאולו היא מרכז משמעותי במיוחד. נוצרו הקבלות אמנותיות בין האנרגיה של סאו פאולו כיום ושל ניו יורק בשנות ה-1970. המטרופולין של סאו פאולו הפך למקדש החדש לגרפיטי. העוני והאבטלה הכרוניים, ותנאי המחיה והמאבק האפי של מגזרים בשולי החברה, הם המנועים העיקריים שמניעים תרבות גרפיטי תוססת. ברזיל היא אחת המדינות בעלות פערי ההכנסה הגדולים ביותר, עם חוקים ומסים שמשתנים חדשים לבקרים. גורמים אלה תורמים ליצירת חברה נוזלית מאוד, שמונעת על ידי פערים כלכליים ומתחים חברתיים, אשר עליהם מושתת הוונדליזם הפולקלוריסטי שהפך לספורט עירוני עבור המודרים, הלא הוא אמנות הגרפיטי הדרום אמריקאית. ההצלחה והמעורבות האמנותית במיזמי עיצוב מסחריים של אמני גרפיטי בולטים הדגישו חילוקי דעות בתוך קהילת הגרפיטי הברזילאית, בין חסידי האסכולה המרדנית המחוספסת לחסידי הערכים האמנותיים המקובלים.
גרפיטי מדהים באחד מרחובות סאו פאולו, ברזיל.
צולם בשנת 2014
|  |
הגרפיטי במזרח התיכון מתגלה לאט, עם כיסים באיחוד האמירויות הערביות, ישראל, ואיראן. עיתון איראני פירסם שני מאמרים על סופרים בלתי חוקיים בעיר, עם כיסוי צילומי של יצירות אמן גרפיטי על קירות בטהרן. הגדר בגדה המערבית הישראלית הפכה אתר גרפיטי, ומזכירה במובן זה את חומת ברלין. אמני גרפיטי רבים בישראל מגיעים ממקומות אחרים ברחבי העולם. ההתייחסות הדתית "נ נח נחמ נחמן מאומן" נפוצה ביותר כגרפיטי ברחבי ישראל.
הגרפיטי משפיע גם על מדינות דרום מזרח אסיה, בעיקר במקומות בעלי תרבות מערבית מודרנית, כגון עיר הבירה של מלזיה, קואלה לומפור. מאז 2010, המדינה מארחת פסטיבל גרפיטי כדי לעודד את בני כל הדורות, ואנשים מכל תחומי החיים, ליהנות מתרבות הרחוב המלזית. בטייוואן, הממשלה עשתה ויתורים מסוימים לאמני גרפיטי. מאז 2005 הם הורשו להציג את עבודתם בחופשיות לאורך חלקים מסוימים של קירות גדת הנהר בטייפה. משנת 2007 מותר גם גרפיטי על גדרות סביב אתרי בנייה גדולים, במטרה ליפות את העיר.
באירופה, חוליות ניקוי בקהילה מסירות גרפיטי. בשנת 2004, קמפיין בריטי קרא לאפס סובלנות כלפי גרפיטי. הקמפיין גם גינה את השימוש ביצירות גרפיטי במודעות פרסום ובקליפים מוסיקליים, בטענה כי במציאות הגרפיטי רחוק מהתדמית המגניבה שלו. בשנת 2006, הפרלמנט האירופי הכריז על מדיניות סביבה עירונית למניעת גרפיטי, והגדיר אותו כמפגע עירוני.
במאמץ להפחית וונדליזם, ערים רבות באוסטרליה ייעדו קירות או אזורים בלעדיים לשימוש על ידי אמני גרפיטי. דוגמה אחת היא "מנהרת הגרפיטי" שנמצאת במתחם אוניברסיטת סידני, אשר זמינה לשימוש על ידי כל סטודנט באוניברסיטה במטרה לתייג, לפרסם, וליצור אמנות. המצדדים ברעיון הזה טוענים כי הוא מרתיע פושעים קטנים, ומאפשר חשיפה לאמנים. מלבורן היא עיר גרפיטי בולטת, עם סימטאות רבות שהן אטרקציות תיירותיות. כל צורות הגרפיטי מופיעות ברחבי העיר. כאשר מתרחקים מהמרכז, בעיקר לאורך קווי רכבת הפרברים, תגי הגרפיטי הופכים להיות בולטים יותר.
בארצות הברית הוקמו מאגרי מידע של גרפיטי, שמאפשרים לתעד ולזהות באופן מלא עבריינים. תקנות רבות נועדות להגביל גרפיטי. קיימים מוקדי סיוע שאליהם אזרחים יכולים להתקשר ולדווח על וונדליזם שקשור בגרפיטי. ערים מסוימות מציעות פרס על מידע שיוביל למעצרם והעמדה לדין של החשודים.
בתקופות של סכסוך, יצירות אמנות גרפיטי הן כלי יעיל לתקשורת וביטוי עצמי של חברי קהילות שנמצאות בעימות. הגרפיטי הוכיח עצמו ככלי יעיל ליצירת דו שיח, ובדרך זאת גם לדיון בשסעים בטווח הארוך. חומת ברלין כוסתה על ידי גרפיטי ששיקפו לחצים חברתיים בגרמניה המזרחית. ציורי הקיר בבלפסט ולוס אנג'לס קיבלו הכרה רשמית ככלי ביטוי חברתי.
תומכי הגרפיטי רואים אותה כאמנות, וקובעים כי הגרפיטי הוא ללא עוררין תנועת האמנות החזקה והחשובה ביותר בהיסטוריה של העת האחרונה. הגרפיטי הפך קרש קפיצה נפוץ עבור רבים מיוצריו, והם חברים חשובים בקהילות האומנות והעיצוב בצפון אמריקה ובעולם כולו. החל משנות ה-1970 ואילך, בורהאן דוגאנסי צילם קירות עירוניים בכל רחבי העולם, ושמר אותם בארכיון לצורך שימוש כמקור השראה לציוריו. הפרויקט מכונה "חומות העולם", הוא גדל מעבר לכל הציפיות, וכולל כ-30,000 תמונות. הארכיון משתרע על תקופה של 40 שנים, על פני חמש יבשות ו-114 מדינות. בשנת 1982, תצלומי פרויקט זה הרכיבו תערוכת יחיד בשם "הקירות לוחשים, לצעוק ולשיר ...'' במרכז פומפידו בפריז. בתערוכה בניו יורק משנת 2006 מוצהר הגרפיטי כאמנות. בתערוכה הוצגו 22 יצירות של אמני גרפיטי. במאמר על התערוכה, האוצרת מצהירה שהיא מקווה שהתערוכה תגרום לצופים לחשוב מחדש על הנחותיהם לגבי הגרפיטי. הגרפיטי הוא מהפכני וכל מהפכה עשויה להיחשב כפשע. אנשים מדוכאים או מודחקים צריכים פורקן, לכן הם כותבים על קירות, זה בחינם. באוסטרליה, היסטוריונים של האמנות העריכו אחדות מיצירות הגרפיטי המקומיות כבעלות תרומה יצירתית די הצורך כדי לדרג אותן כאמנות ברמה גבוהה. הערך ''אמנות אוסטרלית'' בלקסיקון אוניברסיטת אוקספורד מסתיים בדיון ארוך על המקום המתפתח של גרפיטי בתוך התרבות החזותית העכשווית. בשנת 2009 הציגו 150 אמנים 300 יצירות גרפיטי בגראנד פאלה בפאריס, כקבלה ברורה של צורת האמנות לחיק עולם האמנות הצרפתי.
בתקופות של סכסוך, יצירות אמנות גרפיטי הן כלי יעיל לתקשורת וביטוי עצמי של חברי קהילות שנמצאות בעימות. הגרפיטי הוכיח עצמו ככלי יעיל ליצירת דו שיח, ובדרך זאת גם לדיון בשסעים בטווח הארוך. חומת ברלין כוסתה על ידי גרפיטי ששיקפו לחצים חברתיים בגרמניה המזרחית. ציורי הקיר בבלפסט ולוס אנג'לס קיבלו הכרה רשמית ככלי ביטוי חברתי.
תומכי הגרפיטי רואים אותה כאמנות, וקובעים כי הגרפיטי הוא ללא עוררין תנועת האמנות החזקה והחשובה ביותר בהיסטוריה של העת האחרונה. הגרפיטי הפך קרש קפיצה נפוץ עבור רבים מיוצריו, והם חברים חשובים בקהילות האומנות והעיצוב בצפון אמריקה ובעולם כולו. החל משנות ה-1970 ואילך, בורהאן דוגאנסי צילם קירות עירוניים בכל רחבי העולם, ושמר אותם בארכיון לצורך שימוש כמקור השראה לציוריו. הפרויקט מכונה "חומות העולם", הוא גדל מעבר לכל הציפיות, וכולל כ-30,000 תמונות. הארכיון משתרע על תקופה של 40 שנים, על פני חמש יבשות ו-114 מדינות. בשנת 1982, תצלומי פרויקט זה הרכיבו תערוכת יחיד בשם "הקירות לוחשים, לצעוק ולשיר ...'' במרכז פומפידו בפריז. בתערוכה בניו יורק משנת 2006 מוצהר הגרפיטי כאמנות. בתערוכה הוצגו 22 יצירות של אמני גרפיטי. במאמר על התערוכה, האוצרת מצהירה שהיא מקווה שהתערוכה תגרום לצופים לחשוב מחדש על הנחותיהם לגבי הגרפיטי. הגרפיטי הוא מהפכני וכל מהפכה עשויה להיחשב כפשע. אנשים מדוכאים או מודחקים צריכים פורקן, לכן הם כותבים על קירות, זה בחינם. באוסטרליה, היסטוריונים של האמנות העריכו אחדות מיצירות הגרפיטי המקומיות כבעלות תרומה יצירתית די הצורך כדי לדרג אותן כאמנות ברמה גבוהה. הערך ''אמנות אוסטרלית'' בלקסיקון אוניברסיטת אוקספורד מסתיים בדיון ארוך על המקום המתפתח של גרפיטי בתוך התרבות החזותית העכשווית. בשנת 2009 הציגו 150 אמנים 300 יצירות גרפיטי בגראנד פאלה בפאריס, כקבלה ברורה של צורת האמנות לחיק עולם האמנות הצרפתי.
יצירת אמנות רחוב יפה אודות חיי המשפחה בטורונטו, קנדה.
|  |
