הנאציזם הגרמני נוצר בהשראת והיה בן דמותו של הפאשיזם האיטלקי שקדם לו. כך היה הדבר מהבחינה האידיאולוגית, הפוליטית, האנושית, והצבאית.
מהבחינה האידיאולוגית, המשורר והפילוסוף גבריאל ד'אנונציו כתב את המצע החוקתי שאותו אימץ בניטו מוסוליני. תומאסו מארינטי ותנועת הפוטוריזם שהקים יצרו את תת התרבות הפאשיסטית שדגלה בנעורים, באלימות, במהירות ובתעופה, שמקבילתה הנאצית היתה דומה לה. ג'וליו דוהט כתב את התאוריה הצבאית שדגלה בהפצצות חסרות רחמים על מרכזי אוכלוסיה לצורך השגת הכרעה מהירה במלחמה, שאותה אימצו הנאצים מילה במילה.
מהבחינה הפוליטית היה המשטר הנאצי היה בבואה כמעט של המשטר הפאשיסטי האיטלקי בגלל הריכוזיות שבו, ההישענות על אלי ההון השמרניים, גיוס האוכלוסיה לצרכי המדינה, מדיניות קולוניאליסטית אגרסיבית ועוד. היטלר דמה למוסוליני במאפייני האישיות וההתנהגות. שניהם הואדרו על ידי מנגנוני התעמולה שלהם למדרגת מנהיג כל יכול. לאיטליה היה גם את איטלו באלבו, מרשל אוויריה ססגוני ונילהב, שכמו גרינג פיתח את חיל האויר למדרגת כוח בינלאומי מוביל.
כמו גרמניה, גם איטליה השתמשה במטוסים שפיתחה וייצרה ליצירת שליטה אוירית שתכריע את המערכה במהירות ובעוצמה חסרת רחמים, בתחילה בקולוניות שכבשה באפריקה ובהמשך כמרכיב מרכזי בעוצמה הצבאית שלה. כמו בגרמניה, היה פער מיספרי ניכר מאד בין התכנון למעשה, שגרם לתבוסה במלחמת העולם השנייה.
המחזאי המפורסם גבריאל ד'אנונציו, אבי המחזאות האיטלקית המודרנית ואבי הפאשיזם, היה חובב תעופה נלהב. במלחמת העולם הראשונה הוא התנדב להיות טייס קרב, מה שהפך אותו למפורסם עוד יותר. המלחמה חיזקה את דעותיו הלאומניות הקיצוניות והוא תבע ברבים את חזרתה של איטליה למעמד מעצמה מהשורה הראשונה. בספטמבר 1919, מכיוון שזעם על ההסכם בועידת פריז להחזרתה של עיר הנמל פיומה לידי סרביה, הוא נכנס אליה בראש אלפיים מתנדבי מיליציה חמושים וגירש את הכוח הרב לאומי שהיה מוצב בה.
מערכת הטכס המורכבת של הפאשיזם גובשה על ידי ד'אנונציו בפיומה, שבה הכריז על עצמו כדיקטאטור שנושא בתואר ''דוצ'ה''. היא כללה את נאומי המרפסת של השליט, אשר ניהל דיאלוג דרמטי ורטורי עם ההמון הממושמע, שהשיב לו בהצדעה פאשיסטית במועל יד וקריאות הידד מאורגנות, בשילוב של מצעדי רחוב ומפגנים המוניים, שנערכו תוך שימוש בסמלים דתיים במסגרת חילונית חדשה.
במישור המעשי יותר כללה ''הבשורה'' של ד'אנונציו את ממשלת שילטון היחיד, הכלכלה הריכוזית, מיליציות החיילים המשוחררים האלימות, מדיניות היד החזקה והתגובה המיידית, ההתנקשות בחיי מתנגדים פוליטיים והשימוש הרב בתעמולה ובאחיזת עיניים פוליטית. ד'אנונציו היה מקור ההשראה החוקתי והפוליטי למוסוליני והוא מכונה ''מבשר הפאשיזם האיטלקי'' מבחינה אידיאולוגית ומעשית כאחת.
הפוטוריזם [עתידנות] היתה תנועה אמנותית וחברתית שקמה באיטליה בראשית המאה ה-20. היא היתה בעיקרה איטלקית, אך היו תנועות מקבילות לה גם ברוסיה, אנגליה ומדינות רבות אחרות. דמותו של ד'אנונציו שמשה לה כהשראה בתחילת הדרך. הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני ולהתנסותו באמצעי הייצור, התיקשורת והתחבורה המתקדמים והמהירים, מהמטוס ועד לטלפון, מהקולנוע ועד למזון המהיר. אלה הם ביטויי קידמה שמשנים את חיי היומיום ובדרך זאת משנים את אופני הביטוי של האמן.
מייסד הפוטוריזם והדמות הבולטת ביותר בתנועה זאת היה איש העט האיטלקי פיליפו תומאסו מארינטי. מארינטי הקים את התנועה עם כתיבת ''המניפסט הפוטוריסטי'' ב- 1905. במהרה הצטרפו אליו אמנים איטלקים צעירים. מארינטי ביטא תיעוב עז לכל מה שהוא ישן, ובמיוחד למסורת הפוליטית והאמנותית. הפוטוריסטים העריצו מהירות, טכנולוגיה, נעורים, ואלימות. הם אהבו את המכונית, המטוס, והעיר התעשייתית. כל אלה ייצגו עבורם את ניצחון הטכנולוגיה האנושית על הטבע. באותה מידה הם היו לאומנים נלהבים. הם שללו את תרבות העבר וכל תרבות חיקוי כלשהיא והיללו את המקוריות לשמה, גם אם היתה נועזת ואלימה.
הפוטוריסטים פעלו בתחומי אמנות רבים, כולל ציור, פיסול, קרמיקה, עיצוב גראפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תיאטרון, קולנוע, אופנה, ספרות, מוזיקה, ארכיטקטורה וגסטרונומיה. הפוטוריסטים הבדילו עצמם מיתר סגנונות האמנות המודרנית בזכות דחף הרצון שפיעם ביצירותיהם. הם טענו כי האמנות זקוקה לדרמה, לתנועת והתנגשות כוחות הנפש, בדומה למתרחש בטבע.
היו קווים מקבילים רבים מאד בין הנאציזם לפוטוריזם: אהבת העתיד והנעורים, אהבת המודרניזציה הטכנולוגיה, האלימות, הלאומנות, המלחמה ועוד. כמו הנאצים, הפוטוריסטים הירבו לעסוק בטכנולוגיה בכלל, ובטכנולוגיה צבאית בפרט. לכן הפך העיסוק בתעופה בהדרגה למרכזי בתנועה, ככל שהטיסה הפכה להיות נגישה לאנשים רבים יותר. המטוס הפך לשחקן ראשי בדרמה הפוטוריסטית. הציור האוירי נחשב כפיסגת הישגי הפוטוריזם ואופייני לשלב האחרון של התפתחות התנועה, בסוף שנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940.
מארינטי הקים, עוד בשנת 1918, מפלגה פוטוריסטית אשר שנה אחת בלבד לאחר מכן התמזגה עם מפלגתו של בניטו מוסוליני והפכה בכך את מארינטי לאחד מראשוני התומכים והחברים שלו. ב-1919 הוא השתתף בחיבור ''המניפסט הפאשיסטי'', שהיה המניפסט המקורי של התנועה הפאשיסטית האיטלקית.
ג'וליו דוהט [1865-1930] היה גנרל איטלקי ותיאורטיקן של העוצמה האווירית. הוא היה תומך מרכזי של אסטרטגיית ההפצצה מהאוויר כגורם מכריע במלחמה. בשנת 1911 יצאה איטליה למלחמה נגד האימפריה העותומאנית על השליטה בלוב. במלחמה זאת התבצעה ההפצצה האווירית הראשונה בהיסטוריה בוצעה ב-1 לנובמבר 1911 על ידי טייס איטלקי. למרות שהייתה זאת מלחמה שולית לכאורה, היא הייתה גורם משמעותי לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כיוון שעמי הבלקן ראו כיצד ניתן להביס בקלות את האימפריה העותומאנית, שהייתה האויב של איטליה במלחמה זאת. דוהט כתב דו''ח על הלקחים התעופתיים שנלמדו ממלחמה זאת. הוא המליץ על ההפצצה מגובה רב כתפקידו העיקרי של מטוס הקרב.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה קרא דוהט לממשלת איטליה להתחיל בבניית עוצמה אווירית צבאית משמעותית, ובפרט של מטוסים. הוא אמר כי: ''המשמעות של שליטה באוויר היא הפיכתו של האויב לחסר אונים''. הוא הציע בניית כוח של 600 מפציצים שיהיו מסוגלים להשליך 125 טון פצצות מידי יום ביומו, אך מקבלי ההחלטות באיטליה התעלמו ממנו. דוהט המשיך אודות העוצמה האווירית, סיים כתיבת ספר עלילתי בנושא והציע במזכרים לשרי ממשלה צי מטוסים ענק משותף לכל בעלות הברית. ב-1921 הוא השלים כתיבת מחקר בשם ''השליטה באוויר'', שהייתה לו השפעה עצומה על תורת ההפצצה האווירית.
דוהט קובע בחיבור זה כי העוצמה האווירית היא בבחינת מהפכה, כיוון שהיא פועלת במימד השלישי. מטוסים מסוגלים לטוס מעל פני השטח, ומורידים בדרך זאת את חשיבות כוחות הקרקע לדרגה משנית. מרחבי השמיים הופכים את ההגנה ממטוסים לכמעט בלתי אפשרית. מסיבה זאת ההתקפה היא התגלמות העוצמה האווירית. ההגנה הטובה היחידה היא ההתקפה. חיל אוויר שמסוגל להשיג שליטה באוויר באמצעות תקיפת מנע של חיל-האוויר של האויב והשמדתו, יחרוץ לאחר מכן את גורל האויב באמצעות הפצצה מתמדת.
דוהט האמין בהשפעותיה המוראליות של ההפצצה האווירית. העוצמה האווירית מסוגלת לשבור את כוח הרצון של האזרחים, באמצעות הרס המרכזים החיוניים של המדינה. חילות היבשה והים הופכים למיותרים, כיוון שהמטוס יכול לטוס מעליהם ולתקוף מרכזים חיוניים של הממשלה, הצבא והתעשייה מבלי להיפגע.
בשנת 1920 לקח בניטו מוסוליני שעורי טיסה. הוא ניצל מהתרסקות לאחר 18 שעות טיסות סולו. בשנת 1922 הוא עלה לשלטון באיטליה, לאחר שנאמניו ערכו מצעד ראווה לרומא. מוסוליני הציב במהרה את התעופה בראש סדר העדיפויות של משטרו. הוא הטיף לבניית חיל אוויר מודרני, ערך מפגנים אוויריים וטיסות שוברות שיאים וקידם בניית מטוסי קרב מתקדמים. שר התעופה שלו, איטאלו בלבו, הזניק את התעופה האיטלקית למדרגת חשיבות בינלאומית לאחר שהוביל, בתחילת שנת 1933, להק של 25 מטוסים ימיים בטיסה טרנס-אטלנטית מאיטליה לארצות הברית. שני בניו של מוסוליני היו טייסי מפציצים, שהשתתפו בפעילות מבצעית בכל המלחמות של איטליה הפשיסטית.
