בסיום מלחמת העולם השניה התברר כי השפעת התעמולה הנאצית היתה רבה מאד. תהליך הדה-נציפיקציה בגרמניה היה בלתי אפשרי למעשה. עד כדי כך גדול היה כוחה של התעמולה, ובעיקר זאת שבסרטים. עבור הצעירים הסרטים היו הכלי היעיל ביותר. הנאציזם נשען על אהבת הנוער לקולנוע, ויצר רשת מאורגנת שלכדה אותו. לאחר שעלו לשלטון, סרטי תעמולה היו הכלים החשובים ביותר לביסוס הישגיהם אלה. דרישה מרכזית של אנשי חינוך הייתה ליותר סרטי תעמולה מלחמתיים עם גיבורים.
קיים ויכוח עד כמה רבה השפעתם של סרטי הקולנוע על הציבור הרחב, ובמיוחד עד כמה אפקטיבית ההשקעה בסרטי תעמולה. התשובה לשאלה היא פשוטה: מספר הצופים. מספר הצופים הוא עדות מכרעת להצלחה ולהשפעה. בסרטי הקולנוע של ריטר צפו עשרות מיליוני צופים, ואין הוכחה טובה מכך על מידת השפעתם.
קרל ריטר היה התועמלן הנאצי המוכשר, בלתי מתפשר וחסר מצפון, שהתאים יותר מכולם למשימה של עיצוב הנוער ההיטלראי. ריטר זכה לשבחי הנהגת צעירי היטלר והאס.אס. כ''חבר יקר, חייל ואמן פוליטי, ונאצי אמיתי''. הוא יצר סרטים שהפכו ל''הקרנות חובה'' והשפיעו על מיליוני צעירים גרמנים. הוא היה חבר אישי של אדולף היטלר, והבמאי הנאצי המועדף ביותר. ריטר סיכם את הפילוסופיה שלו לגבי סרטיו כך: ''הסרטים שלי עוסקים בחוסר חשיבותו של האינדיבידואל… כל מה שהוא אישי חייב להיעלם לטובת המטרה.''
ברשימת עשרת הסרטים שהשפיעו ביותר על הנוער הגרמני הנאצי, מופיעים שניים מסרטי ריטר, לאחר סרטים היסטוריים אפייים כמו ''ביסמארק''. לפני שהפך לבמאי היה קרל ריטר מפיק באופ''א, בין היתר של הסרט ''נער היטלר קוואקס'' (1933) בבימוי הנס שטיינהוף. הסרט עוסק במותו של נער שהשתייך ל''היטלר יונגד'' מידי הקומוניסטים, ומבוסס על מקרה אמיתי. הסרט הפך ליצירת התעמולה מס' 1 של המשטר הנאצי, והשפיע על מיליוני צעירים גרמנים להצטרף למפלגה. למרות זאת, לא ברור בסרט מי הם הנאצים ומי הם אויביהם. הם כולם נראים כגרמנים שדומים זה לזה. ההבלטה של ערכי המשטר הנאצי, שהם בעיקר סדר וניקיון, מול התעלמות עקבית מהקומוניסטים, היא שהופכת את הסרט ליעיל ככלי תעמולה.
הנאצים תפקדו כתאגיד מודרני שמנהל מותג, וזה המפתח להצלחתם בעיצוב דעת הקהל הגרמנית. הנאצים הבינו את עוצמת המותג, והשתמשו בה, לצורך יצירת יקום מקביל של דימויים וסמלים. השכבה החיצונית של מותג זה היו: היטלר עצמו ותדמיתו, הלחץ לסולידריות, ההכרזה על אוטופיה מודרנית עם נופך עתיק, ויצירת איום קיומי לדרך החיים הגרמנית. אך מתחת לכל אלה פעלו עקרונות שיווק כמו מיקוד ופילוח, ותובנה מקיפה של רעיון העיצוב והאריזה. מעבר לכך המשטר היה מעוגן בסוג של בנאליות של הנורמליות, והוא נראה, ברמות רבות, כמו חברה מערבית רגילה, ואלמנט זה הפך אמין יותר על ידי קידום תרבות צריכה נמרצת. במובנים רבים הנאצים הקדימו את זמנם, ושלטו באמנויות שיווק פוליטיות כמו ספינים והכחשות מהירות.
אולפני UFA התבלטו ב''שיטת הכוכבים'' שלהם, שהכתיבה את תרבות הצריכה. החברה נודעה בהפקותיה המעוצבות. התפאורה העשירה והתלבושות המפוארות היו סימן היכר בולט לסרטים שהופקו בהם. כערך מוסף לסרטים, אולפני UFA גם הכתיבו את כל התרבות הפופולרית, בדומה לתעשיית הקולנוע ההוליוודית בשיאה. כוכבי UFA עיצבו, באמצעות תכנון קפדני, את הטעמים, האופנה ואורח החיים בגרמניה. UFA קידמה את עצמה ואת מגזרי התעשייה הקרובים אליה, באמצעות הפצה אינטנסיבית של פוסטרים, פרסומות, עלונים, כתבי עת, יומני סרטים וכמובן בחירה מדוקדקת של התוכן בסרטים.
העיקר במכונת התעמולה של היטלר בשנים הראשונות היה המופעים הרטוריים שלו. המופע התרחש, בשנים הראשונות, עד חמש פעמים ביום, לקהלים שונים. קיימת הקבלה כרונולוגית בין עלית היטלר לכניסת הפסקול לקולנוע, שהתרחשה באותה תקופה. הייתה זאת תקופת משבר לענף, שהתקשה להסתגל לחידוש. הסרט המדבר יצר קולנוע חדש, מבוסס פסקול דיבור ישיר במקום מוזיקת ליווי מאולתרת, עם מידה כה גדושה של דיאלוגים עד שהסרטים כונו ''טוקיס''.
גרמניה הנאצית לא היתה ממלכה סגורה. אופנות וסיגנונות בהשפעת גומלין בינלאומית שגשגו בה, ולעיתים אומצו על ידי המשטר, כולל חיקוי של הוליווד. ''החברה הרגילה'' הונצחה, בתקשורת על כל ענפיה, באמצעות אתוס של קלילות ופתיחות. התיקשורת התמחתה בנושאים יומיומיים שאופיניים לקהילה התמימה, ומומחיות זאת חוזקה באמצעות פניה קבועה לסולידריות חברתית. הנאצים יצרו נרטיב משלהם, באמצעות הסבר של תפישת עולמם, שבה הכל היה ברור מאליו.
חלק חשוב מהתעמולה הנאצית עסק בתרבות הצריכה. הנאצים ראו בה אמצעי להכשר של המשטר. הפרט היה זכאי לשאוף לקניין ולמוצרים פרטיים, כמו בכל העולם המערבי המודרני. שפע של מותגים הוצע להמונים. מכונית הפולקסוואגן היא אולי הדוגמא המובהקת ביותר. התרבות החומרית יצרה שאיפה להתקדמות חברתית וקרייריזם, ומשטר שהסתמך על מתן טובות הנאה למקורבים. תרבות הצריכה יוצרת אדם מוגבל מבחינת יכולתו לתרום לחברה, כיוון שכישוריו הקוגניטיביים אינם מושחזים. אדם כזה נוטה להיות מושפע מאד מפירסומת ומתעמולה פוליטית, ובמקביל הוא בעל אישיות ממוקדת בעצמי, עם סף גירוי פסיכיאטרי נמוך. חברת אופ''א הובילה את תרבות הצריכה בגרמניה הנאצית באמצעות סרטים, כוכבים, והקפדה על קוד אסתטי, שיצרו מודל חיקוי.
"תסביך איקרוס" הוגדר על ידי הפסיכואנליטקן מאריי, שניתח גם את אישיותו של אדולף היטלר עבור המודיעיון האמריקני. התסביך מתאר אדם בעל בעל אישיות מסוג אלפא, שאינו מכיר במגבלותיו כתוצאה מתסביכים נפשיים, אשר גורמים לחוסר איזון בין רצונו להצליח, לבין היכולת להשיג יעדים שהציב. אדם כזה שואף לסוג של פיצוי יתר. בגלל רגשי נחיתות, הוא מנסח שאיפות גרנדיוזיות להישג עתידי. הוא מפגין לעתים קרובות אליטיזם, שמונע על ידי היבריס וניתוק מהמציאות החברתית. האגו המסיבי של ידוענים מסוימים הוא סוג של עיוות כזה, שניתן לכנותו אגו ממאיר. הם מופיעים כמו כוכב סופרנובה, אשר מתפוצץ לאחר שזרח בעוצמה רבה במשך זמן קצר. פוליטיקאים עשויים להדגים את אותן התכונות, ובמקרים קיצוניים הם אף הגיעו למעמדם בזכותן. אדולף היטלר, יוזף גבלס וקרל ריטר הם דוגמאות היסטוריות, אשר אבחון זה תקף לגביהם תרתי משמע.
