צורת הסימורג', עוף החול המיתולוגי הפרסי, הפכה להתגלמות שאיפות התפשטות הרפובליקה האיסלאמית האיראנית: גופו הוא בגבולות המדינה הבינלאומיים, אך כרבולתו באזרבייג'אן ורוסיה, ראשו נמצא בכורדיסטן ועיראק, המקור שלו בסוריה ולבנון, כרעיו הם קטר ועומאן, ציפורני כף רגלו נעוצות עמוק בתימן, גבו הוא טורקמניסטן, אחוריו נמצאים באפגניסטן, וזנבו עם נוצותיו מגיע מסין עד צפון קוריאה.
כמו הסימורג', גם הקולנוע הפואטי מייצר מסר סימלי עמום, שנותר בזיכרון לטווח ארוך.
הסרטים הפואטיים הם חלק חיוני מהקולנוע, כיוון שהם מאפשרים לו להתפתח בכיוונים חדשים. הבסיס לקולנוע הפואטי הוא האמונה ביכולת הצופה לשער משמעויות שאינן מוגדרות במפורש. השילוב בין עלילה מוצקה בסגנון ריאליסטי לדימויים פואטיים, מאפיין קולנוע זה לדורותיו. קולנוע זה התקיים בעקביות בצד הקולנוע המסחרי המובהק החל מראשית ימי הקולנוע. תאורית האוטר היתה שלב חשוב בהתפתחותו, מכיוון שזיהתה סגנונות אישיים אצל במאים ותיקים, והניחה בדרך זאת את המסד לפעילותם של יוצרי הקולנוע העצמאיים בימינו.
לאיראן יש מורשת פואטית ומיסטית, והחיבור בינה לקולנוע הפואטי הוא טבעי. המהפכה האיסלאמית השיעית עודדה יוצרי סרטים צעירים, תוך מגבלות צנזורה. יוצרים אלה, שהתחילו בסגנון הריאליסטי, מצאו מפלט בסגנון הפואטי, וסרטיהם אינם עוסקים בביקורת חברתית או בתאור חוויות אישיות אישיות בלבד, אלא גם באמירה כוללת על ההוויה האנושית. יוצרים איראנים אחדים, בעלי מיומנויות רבה בטכניקות הקולנועיות, השכילו ליצור דימויים פתוחים, אשר מאפשרים לצופים לקוות לעתיד טוב יותר, ולא לראות בהם בידור חולף בלבד.
מחמת מגבלות הצנזורה, שני הנושאים היחידים שבהם התאפשר ביטוי פואטי עד כה הם, בעיקר, עולם הילדים ועולם המיעוטים האתניים. סרטים רבים בנושאים אלה השתלבו בפסטיבלים בינלאומיים, אומצו על ידי ציבור המבקרים כחלק מהקולנוע האמנותי העולמי, וזכו לפרסים רבים.
הסראטים הפואטיים האיראניים סייעו למלא את החלל התרבותי שנוצר בעקבות דעיכת ז'אנר זה במערב בשנות ה-1980. הדימוים הפתוחים בהם כוללים, בין היתר, את צילומי המרחב המנותק, המבט האקספרסיבי, האספקלריה, הסוף הפתוח, והסמל. אך הסמל הנפוץ ביותר בסרטים אלה הוא הילד בעל הכמיהה האידיאלית, אשר משמש גם כתחליף לדמות המשיח השיעי. הסרטים שעוסקים במיעוטים משלבים גם הם, ברובם, דמויות של ילדים וצעירים בתפקידים מרכזיים. בדרך זאת גם הם כלי בשירות הפאן איראניות.
המשטר האיראני מעודד יצוא של סרטים אלה, כיוון שהם מציגים את המציאות באור חיובי. הקולנוע הפואטי הפך בדרך זאת למזוהה עם הקולנוע האיראני. אך יש לזכור כי בסרטים, ככלל, יש שימוש רב בסמלים ארכיטיפיים. הצגתם האידילית של ילדים, שרווחת בסרטים האיראניים, היא גם אמצעי תעמולה מובהק של משטר שדוגל בהשמדת ישראל. מסיבה זאת קולנוע זה דומה לקולנוע הנאצי. הנאצים ייחסו חשיבות רבה להשפעת הקולנוע, הלאימו אותו, והתמקדו בהצגה אידילית של המציאות.
רוב יוצרי הקולנוע הפואטי האיראני החשובים היגרו למערב, והם חלק מהגולה האיראנית אשר מקיימת זיקה הדוקה למולדת ותרבותה. ריבוי ערוצי המדיה והגלובליזציה יצרו זירות חדשות לביטוי קולנועי, ובמסגרתם קיים גל מעודכן של סרטים פואטיים איראניים.
קיימת כיום שאיפה של יוצרי סרטים איראניים לעסוק גם בצעירים, נשים, ושאיפות לחברה פתוחה יותר. הדבר נתקל בהתנגדות השלטון. התוצאה היא, בין היתר, סרטים פוסט מודרנים חתרניים, שמבליטים את המחאה החברתית באופן פואטי וסוריאליסטי.
אחד הערוצים המרכזיים של הביטוי הקולנועי החדיש בערוצי המדיה השונים הוא סרטי רחפנים, או כטבמ''ים, שהם גם תחום מועדף על ידי הצבא האיראני ותעשית הנשק שלו. הפוסט מודרניזם, ריבוי ערוצי המדיה, והגלובליזציה, יצרו זירות חדשות לביטוי קולנועי. במסגרתם יופיע, ככל כנראה, גם גל נוסף של סרטים פואטיים איראניים מבוססי צילום רחפנים.
הכטב''מים זוכים לכיסוי נפרד באמצעי התקשורת בעל פי שימושיהם הצבאיים והאזרחיים. מצד אחד הם נשק קטלני ומהפכני. מצד שני הם כלי בעל שימושים חיוביים בתחומי חיים אזרחיים רבים. קיים פער תקשורתי בין החשאיות הצבאית והמדינית בנושאי שימוש בכטבמ''ים, לעומת התהודה הרבה ביחס לתפוצתם האזרחית הרחבה. ההיסטוריה הצבאית מאז מלחמת העולם השניה מוכתבת, במידה רבה, על ידי התפתחויות בתחום הכטב''מים. הכטבמי''ם, כמרכיבים מרכזיים במיתוס הלאומי והעיסוק התרבותי האיראני הגלובאלי, מעניקים רוח גבית לאיראן בנושאי ההתעצמות הצבאית בתחום האטומי.
