אחד הסגנונות הבולטים ביצירותיהם של במאים איראניים לאחר המהפכה האיסלאמית הוא הסרטים הפואטיים. במאים יוצרים אחדים יצרו סרטים אשר אחד המאפיינים הבולטים בהם הוא השימוש בשפה פואטית, חזותית ומילולית, על פי כללים שהתגבשו בקולנוע המערבי עוד משנות ה-1930.
מאפיין מרכזי של סגנון זה הוא '''הדימוי הפתוח'', אשר ניתן לפרשנויות סמליות ורגשיות אחדות מתוחמות היטב, בזכות נרטיב מוצק. זאת בניגוד לקולנוע הריאליסטי הרגיל, שהדימויים בו הם בעלי פרשנות אחת בלבד, והקולנוע הסוריאליסטי, שבו יש דימויים רבים הניתנים לפרשנות כיד הדמיון.
מקורותיו של הסגנון הם בקולנוע ''הריאליזם הפואטי'' הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. לאחר מלחמת העולם השניה התפתחו בהשראתו ''הניאו-ריאליזם'' האיטלקי, שהשפיע רבות על הקולנוע האיראני, וה''פילם נואר'' שהתבטא במותחנים אפלים רבים, בעיקר הוליוודיים. אחדים מבמאי ''הגל החדש''' בצרפת פיתחו בשנות ה-1960 את ''תיאוריית האוטר'', שהיתה הבסיס ל''הוליווד החדשה'' שהתפתחה בשנות ה-1970, ובמסגרתה נוצרו סרטים פואטיים שוברי קופות אחדים.
הקולנוע הפואטי האיראני הפוסט מהפכני התחיל להתפתח לאחר נקודת המפנה בקולנוע ההוליוודי באמצע שנות ה-1970, שבה תעשיית הקולנוע עברה להפקות מסחריות, רבים מהם עם גיבורי על. הקולנוע הפואטי האיראני התחיל למלא, באופן בלעדי כמעט, את החלל שנוצר. נוצרה התפתחות מקורית, שענתה על הצורך לקהל איראני ובינלאומי כאחד.
הקולנוע הפואטי האיראני המוקדם הוא ''קולנוע מנחם''. הוא נוצר בנסיבות פוסט מלחמתיות, על ידי במאים בוגרי מלחמת איראן-עיראק. הם חיפשו דרך להביע את מוטיב ''השיבה הביתה'', ומצאו בסגנון זה, המתאים לתרבות הפרסית הפיוטית, את הדרך לגשר בין טראומות המלחמה לשאננות העורף.
הקולנוע האיראני הפואטי המהפכני מבטא את הרצון להקים חברה חדשה. מטרתו היתה לשבור את הניכור החברתי והקולנועי, באמצעות דימויים קולנועיים פיוטיים.
הסגנון במתכונתו המקומית התפתח לעיסוק במגוון מצומצם של נושאים, שהבולטים ביניהם הם עולם הילדים והמיעוטים האתניים.
בזכות ריבוי המשמעויות, קולנוע זה מאפשר להביע ביקורת על המשטר. אך כיוון שהילד או המיעוט בקולנוע הם גם סמל ארכיטיפי ואידיאולוגי, סרטים אלה נמצאים ביחסים טבעיים עם הממשל, ונועדו לשרת אותו. הם משלבים אמירה אמנותית יחד עם מחאה חברתית, אך כיוון שנוצרו תחת פיקוח צנזורה, ניתן לראות בביטויי האידיליה שבהם גם תעמולה מובהקת למען המשטר התיאוקרטי.
הילדים בסרטים אלה הם תחליף חילוני לדמות המשיח הדתית המסורתית באמונה האיסלאמית. הסרטים האתניים, שגם ברובם יש גם ילדים בתפקידים מרכזיים, נועדים לגשר בין מגזרי האוכלוסייה השונים, וביניהם המיעוטים האפגנים והכורדים. בדרך זאת הקולנוע הפואטי הוא כלי בשירות הפאן-איראניות.
הסרטים הפואטיים האיראניים זכו בפרסים רבים בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים, ועוררו תשומת לב רבה בקרב חוקרי הקולנוע, וחוקרים רבים מתחום מדעי החברה. שאלה חשובה היא עד כמה דומה קולנוע זה לקולנוע הנאצי, שגם בו הציגו חזות אידילית ואסתטית, שמאחוריה הסתתר משטר שדגל בהשמדת היהודים.
