גסטון בשלרד כתב בסיפרו ''שירת המרחב'', כי המטאפיסיקה מושרשת בגיאומטריה. בין אם נרצה בכך או לא, קיימת תכונת מרחביות בסיסית במחשבה. האדם קיים במרחב הרבה יותר מאשר הוא קיים בזמן. אנו מגדירים עצמנו בביטויי המרחב שלנו, הרבה יותר מאשר בכל אופן אחר. צירוף המושגים 'חוץ' ו'פנים' יצר דיאלקטיקה של חלוקה. זאת גיאומטריה ברורה, המעוורת אותנו מרגע שאנו מביאים אותה לפעולה במציאות. היא דומה מאד לדיאלקטיקה של 'כן' ו'לא', המחליטים על הכול. אם האדם אינו נזהר, היא הופכת להיות הבסיס לדימויים השולטים בכול המחשבות החיוביות והשליליות. בסתירה לכך, מושגים אלה, בשל סמיכותם, הם גם ביחסים אינטימיים. הם תמיד מוכנים לשנות כיוון ולהמיר את עוינותם. כתוצאה מכך, בדימויי המרחב אנו באזור בו ההגזמה והצימצום הם קלים ושכיחים. אנו חיים דרך צמצום והגזמה אלה. אנו שואפים להגדיר את הקיום, ובעשותנו זאת, מעלים רמה את כל הסיטואציות, כדי ליצור סיטואצית-על. הדיאלקטיקה של 'כאן' ו'שם' הועלתה בדרך זאת לדרגה אבסולוטית, על פיה שני תארי הפועל חסרי המזל האלה מעוטרים בעוצמות בלתי נשלטות של הוויה נחושה.
בסיפרו ''אויר וחלומות'' כתב בשלרד כי פני הנוף הם תהליך של שינויים שנונים, שבהם הדמיוני נוכח במציאותי. הם מוליך ומגבר של תעצומות הנפש. המסע האמיתי על פני האדמה הוא מסע לארץ הדמיוני. בפסיכולוגיה אמיתית, הדמיון הוא בעיקר סוג ניידות רוחנית, מהמין הטוב, החי והמלהיב ביותר. אין נכון יותר מאשר להעניק לארץ, אשר מגייסת את כל כוחותינו על מנת שנעמול בה, דמיון אשר יעלה אותה ממדרגת הגשמיות, ויעניק לה חיים משלה. אנו חווים את פני הארץ דרך יכולתם לחדש את לבנו ונפשנו. חיים דמיוניים בעלי חוקים ממשיים שולטים בדימויים שלה, והם יוצרים הזמנה למסע, שאנו נרגיש אותה בתוכנו כתחושות שחרור והקלה. הדמיון אינו מצב: הוא התגלמות הניסיון האנושי.
צורות סלעים שמזכירות את דמות האדם, בין אם כולה או חלקה בלבד, הן אחת התופעות הנפוצות בטבע והחביבות על המין האנושי. ברחבי תבל קיימים אתרים רבים מאד בהן מופיעות צורות כאלה, ויש מהן גם רבות שמרוכזות במקום אחד, כמו בקניונים. אחד המקומות המפורסמים בעולם של צורות אנושיות שחקוקות בסלע הוא קניון הסלע האדום של פטרה.
עבור הסינים יש משמעות רבה עוד יותר לצורות מואנשות בסלעים, שכן על פי הדת הסינית הקדומה מוצאם של האלים הוא בהרים. בלב הארמון הקיסרי ב'עיר האסורה' בבייג'ינג נמצאים גנים, אשר במרכזם מוצבים סלעי אבן גיר טבעיים גדולים אחדים, מנוקבים בחורים טבעיים רבים במגוון צורות, אשר כל מטרתם היא לעורר את הדימיון האנושי לזיקה שבין דמות האדם לנופי הטבע.
מרטין גריי כותב כי לאורך הדורות תיארו תרבויות רבות את המרחב הגיאוגרפי שבו התקיימו, והביעו זאת אלו במגוון דרכים. ביטוי אחד של תפיסות אלה היה על ידי הקמת מקומות קדושים.
אולי הצורה הקדומה ביותר של גיאוגרפיה קדושה היא זו של האבוריג'ינים של אוסטרליה.
על פי האגדות הקדומות שלהם, בתקופה המיתולוגית של ראשית העולם, הידועה בשם 'חלום', יצורים שונים בדמות בעלי חיים טוטמיים ובני אדם הגיחו מתוך פני כדור הארץ והחלו לשוטט על פני האדמה. הם שוטטו על פני כדור הארץ, ויצרו תכונות של הנוף באמצעות פעולות היומיום כגון לידה, משחק, שירה, דיג, ציד, נישואין ומוות. בסוף כל חלום התבהרו המאפיינים האלה לאבן, וגופי אבותיהם הפכו לגבעות, לסלעים, למערות, לאגמים ולפני נוף אחרים.
המקומות הבולטים, כגון איירס רוק, הפכו למקומות קדושים. האבוריג'ים הלכו בעקבות מסלולי החלומות של אבותיהם. השבילים שהאבות הטוטמיים עברו על פני הנוף נקראו מסלולי חלום, או שירים, והם חיברו בין המקומות הקדושים, שהיו בעלי כוחות מיוחדים. הלידות המיתולוגיות של האבות הקדמונים האלה העניקו לאבוריג'ינים גיאוגרפיה מקודשת, מסורת של עליה לרגל, ואורח חיים נוודי, למשך יותר מארבעים אלף שנה, מה שהפך את תרבותם למתמשכת ביותר בעולם.
 |
סלע ''הפיל והדג'' בפטרה, האתר התיירותי מספר 1 בעולם, אשר כל כולו הוא צורות מואנשות טבעיות חקוקות בקירות הקניון, שלצידן הוסיפו הנבטים מבנים חצובים. |
 |
בית הקפה על שפת אגם כהמחשה של דיאלקטיקה בין 'פנים' ל'חוץ' |
 |
גן סלעים בלב הארמון הקיסרי ב'העיר האסורה' בבייג'ינג |
| ||
