אם נפשט את העימות, אז הילארי היא כדור ודונאלד הוא עמוד. העימות בין שני הפוליטיקאים התמצה בשאלה מי עדיף: קלינטון עם חשבון האימייל הפרטי או טראמפ עם ההערות הסקסיסטיות.
העימות, במתכונתו המופשטת, המאוירת, הוא גם העימות בין הספרות אפס לאחת, שיוצר מצד אחד את עולמנו הבינארי, הדיכוטומי, ומצד שני את הסיפרה עשר.
האנלוגיה מחזירה אותי לימים רחוקים, בראשית ימי כסטודנט. מי שמלך אז במחוזות הפילוסופיה היה ישעיהו ליבוביץ, שעיקר משנתו היתה שלטון הדיכוטומיה במחשבה. התפישה התאימה להפליא גם למסורת הפילוסופית היוונית, וגם למציאות של ראשית עידן המחשב, המלחמה הקרה, ותורת היחסות לכאורה.
אך אני הכרתי כבר מציאות אחרת, זאת של קורות הוריי בשואה, ושל מלחמת יום הכיפורים, וידעתי שהמציאות אינה משחק סכום אפס, וכי היא נוטה לטובה או לרעה באופן בלתי מאוזן.
נכון שהיה מונח בקצה המדף המושג אנטרופיה, והרהורי תורת הכיאוס התחילו להתפשט באורח מעורפל, אך גם אלה, בסופו של דבר, הובילו לאותה מסקנה לוגית, שלפיה בסופו של דבר הכל מתאזן.
מי שיצר את התפנית החשיבתית עבורי היה הפילוסוף גסטון בשלרד. הוא חקר את חלום המעוף, והגיע למסקנה שמרבית הדימויים האנושיים מצטוברים בטיפוס הקשה כלפי מעלה, ואילו כלפי מטה הנפילה היא מהירה, חשוכה ונעדרת דימויים כמעט.
כוח המשיכה הוא המרכזי בעולמנו. אנו נאבקים נגדו, וכל הישג קטן מלווה באינספור תשבחות.
