מיון
ירדנו מהקרונות באושוויץ.
היינו אלפים רבים של בני אדם מבולבלים.
בחורים חיכו לנו ברציף.
הם אמרו שיקחו עבורינו את החפצים.
חיכינו לאורך הרציף.
מנגלה בא עם חבורת החיילים שלו מהאס-אס.
הוא פקד בהינף יד:
''אתה לפה, אתה לשם!''
היו לנו מכתב המלצה מפיקלר.
הוא כתב בו שאנחנו עובדים חרוצים, ושיבח אותנו על מסירותנו.
בזכות המכתב עברה משפחתי את המיון.
במהלך המיון הפרידו בין הגברים לנשים.
כך נותק הקשר שלנו עם אבי.
אחרי המלחמה נודע לנו, מאדם שהיה יחד איתו, שהוא נפטר,
במחנה ההשמדה בוכנוואלד.
התחלנו בתהליך הקליטה.
סביבנו השגיחו חיילים רבים. במבט מקרוב ראיתי את גילים.
הם היו כולם נערים צעירים.
הם לבשו מדים נאציים, והיו מצוידים באלות בהם היכו בנו באכזריות.
לקחו אותנו לרחצה יסודית וחיטוי הבגדים.
קעקעו לנו את המספרים.
המספר שלי הוא A-14309. איי, מקף, אחד ארבע שלוש אפס תשע.
זה כאב מאד וכמעט שהתעלפתי.
גילחו לכולנו את כל שיער הראש.
לכולן, אולי חמשת אלפים בחורות, גילחו את כל השיער.
רק לחוה ולי השאירו כמעט הכל.
אני לא יודעת למה, אבל קיצצו לנו רק מעט שיער מתחת לאוזניים.
הכניסו אותנו לבלוק עשרים וארבע.
זה היה אולם ענק, שהיו בו דרגשי שינה בשלוש קומות.
קיבלנו דרגש בקומה האמצעית.
בהתחלה הנאצים שמו כעשר בחורות בדרגש אחד, ולא יכולת לזוז.
פח זבל
בחודש הראשון, כדי להעביר זמן,
עד שתהיה לנו עבודה מתאימה באושוויץ-בירקנאו,
היתה לנו כל יום משימה קבועה.
היינו סוחבות הלוך וחזור אבנים ענקיות, כל אבן בגודל חצי שולחן.
לא היינו מסוגלות להרים אותן.
סחבנו אותן לבסוף, במאמץ עילאי, למרחק רב מאד.
למחרת היינו צריכות להחזיר אותן.
זאת היתה זוועה. היה אז חורף, ומזג האויר היה קר מאד.
לבשנו שימלה בלבד.
לא היו לנו בגדים תחתונים, בגדי עבודה, או מעיל.
אם היית גבוהה, קיבלת שימלה קצרה.
אם היית נמוכה, קיבלת שימלה ארוכה מידי.
בהתחלה גם נעליים לא היו.
היינו רצות יחפות על האדמה הקרה.
כעבור זמן קיבלנו נעליים.
אלה היו נעלי עץ הולנדיות, שהיה קשה להתרגל להן.
האוכל בחודש זה היה חלזונות.
נתנו לנו קערה גדולה מלאה בחלזונות בלבד.
היינו מעבירות אותה בינינו.
כל אחת היתה מקרבת את שפתיה לקערה, ובולעת חילזון אחד.
לא יכולתי לאכול את זה.
אמא וחוה כן אכלו, אבל אני לא יכולתי לבלוע.
התגנבתי בהזדמנות אחת למטבח.
היו מאחוריו פחי אשפה גדולים, ובהם גם קליפות תפוחי אדמה.
אספתי קליפות, לא היו הרבה.
חיטטתי באשפה זמן רב עד שמצאתי קצת.
רחצתי אותן היטב.
בבירקנאו היו מים, והיה נקי. לא היה לכלוך, ולא היו כינים.
אכלתי מהקליפות.
הצעתי גם לחוה לאכול אותן, ואמרתי לה: ''תאכלי אחת''.
היא לא רצתה, כי היתה ילדה.
היא היכתה על כף ידי ואמרה: ''את לא מתביישת? את אוכלת קליפות?''
ליקקתי קליפה ואמרתי לה:
''הממ... זה טוב. הקליפות האלה טעימות כמו שוקולד. זה האוכל הכי טוב שיש.
אני מרגישה שאני לא רעבה יותר.''
חוה לקחה קצת. היא טעמה ואמרה: ''זה לא רע''.''
ירדנו מהקרונות באושוויץ.
היינו אלפים רבים של בני אדם מבולבלים.
בחורים חיכו לנו ברציף.
הם אמרו שיקחו עבורינו את החפצים.
חיכינו לאורך הרציף.
מנגלה בא עם חבורת החיילים שלו מהאס-אס.
הוא פקד בהינף יד:
''אתה לפה, אתה לשם!''
היו לנו מכתב המלצה מפיקלר.
הוא כתב בו שאנחנו עובדים חרוצים, ושיבח אותנו על מסירותנו.
בזכות המכתב עברה משפחתי את המיון.
היו אלה אמי ואבי המבוגרים, ואחותי הצעירה חוה.
במהלך המיון הפרידו בין הגברים לנשים.
כך נותק הקשר שלנו עם אבי.
אחרי המלחמה נודע לנו, מאדם שהיה יחד איתו, שהוא נפטר,
במחנה ההשמדה בוכנוואלד.
התחלנו בתהליך הקליטה.
סביבנו השגיחו חיילים רבים. במבט מקרוב ראיתי את גילים.
הם היו כולם נערים צעירים.
הם לבשו מדים נאציים, והיו מצוידים באלות בהם היכו בנו באכזריות.
לקחו אותנו לרחצה יסודית וחיטוי הבגדים.
קעקעו לנו את המספרים.
המספר שלי הוא A-14309. איי, מקף, אחד ארבע שלוש אפס תשע.
זה כאב מאד וכמעט שהתעלפתי.
גילחו לכולנו את כל שיער הראש.
לכולן, אולי חמשת אלפים בחורות, גילחו את כל השיער.
רק לחוה ולי השאירו כמעט הכל.
אני לא יודעת למה, אבל קיצצו לנו רק מעט שיער מתחת לאוזניים.
הכניסו אותנו לבלוק עשרים וארבע.
זה היה אולם ענק, שהיו בו דרגשי שינה בשלוש קומות.
קיבלנו דרגש בקומה האמצעית.
בהתחלה הנאצים שמו כעשר בחורות בדרגש אחד, ולא יכולת לזוז.
פח זבל
בחודש הראשון, כדי להעביר זמן,
עד שתהיה לנו עבודה מתאימה באושוויץ-בירקנאו,
היתה לנו כל יום משימה קבועה.
היינו סוחבות הלוך וחזור אבנים ענקיות, כל אבן בגודל חצי שולחן.
לא היינו מסוגלות להרים אותן.
סחבנו אותן לבסוף, במאמץ עילאי, למרחק רב מאד.
למחרת היינו צריכות להחזיר אותן.
זאת היתה זוועה. היה אז חורף, ומזג האויר היה קר מאד.
לבשנו שימלה בלבד.
לא היו לנו בגדים תחתונים, בגדי עבודה, או מעיל.
אם היית גבוהה, קיבלת שימלה קצרה.
אם היית נמוכה, קיבלת שימלה ארוכה מידי.
בהתחלה גם נעליים לא היו.
היינו רצות יחפות על האדמה הקרה.
כעבור זמן קיבלנו נעליים.
אלה היו נעלי עץ הולנדיות, שהיה קשה להתרגל להן.
האוכל בחודש זה היה חלזונות.
נתנו לנו קערה גדולה מלאה בחלזונות בלבד.
היינו מעבירות אותה בינינו.
כל אחת היתה מקרבת את שפתיה לקערה, ובולעת חילזון אחד.
לא יכולתי לאכול את זה.
אמא וחוה כן אכלו, אבל אני לא יכולתי לבלוע.
התגנבתי בהזדמנות אחת למטבח.
היו מאחוריו פחי אשפה גדולים, ובהם גם קליפות תפוחי אדמה.
אספתי קליפות, לא היו הרבה.
חיטטתי באשפה זמן רב עד שמצאתי קצת.
רחצתי אותן היטב.
בבירקנאו היו מים, והיה נקי. לא היה לכלוך, ולא היו כינים.
אכלתי מהקליפות.
הצעתי גם לחוה לאכול אותן, ואמרתי לה: ''תאכלי אחת''.
היא לא רצתה, כי היתה ילדה.
היא היכתה על כף ידי ואמרה: ''את לא מתביישת? את אוכלת קליפות?''
ליקקתי קליפה ואמרתי לה:
''הממ... זה טוב. הקליפות האלה טעימות כמו שוקולד. זה האוכל הכי טוב שיש.
אני מרגישה שאני לא רעבה יותר.''
חוה לקחה קצת. היא טעמה ואמרה: ''זה לא רע''.''
