נורקשפינג
הגעתי לנורקשפינג, העיר בה נמצא קיבוץ המעפילים.
לאחר שראיתי מה קורה בו, כמעט והתחרטתי על שהצטרפתי אליו.
הכניסו אותנו לגור בארמון עתיק, בלי הסקה, שהיה בו קור כלבים.
היה אז חורף, לעיתים קרובות ירד שלג, וקפאנו מקור.
היו מעירים אותנו כל יום בשעה ארבע לפנות בוקר כדי לצאת לעבוד.
נסענו לעבודה במשך יותר משלוש שעות באוטובוס מיושן, בלי חימום.
הנסיעה הלוך חזור, כל יום במשך יותר משש שעות, היתה קשה.
המנהלות עשו לנו צרות. הן גנבו מאיתנו את האוכל, והיינו רעבות תמיד.
לעצמן הן עשו מסיבות, ולקחו את הכל. כשחזרנו בערב, לא היה מה לאכול.
סבלתי מאד. מרוב רעב הייתי הולכת בלילה למטבח, כדי לחפש משהו לאכול.
את כל הכסף שהרווחתי הייתי חייבת למסור, ולא יכולתי לקנות לעצמי כלום.
העבודה עצמה לא היתה קשה. היה היתה במפעל לנורות רדיו בשם ''נפע''.
תוך שבועיים לימדו אותי להרכיב נורות רדיו. עבדתי בדייקנות, והייתי חרוצה.
קיבלתי במהרה דרגה גבוהה, והרווחתי יפה מאד, כמו עובדת ותיקה.
מנהל בית החרושת קידם אותי לעבודות יותר מורכבות ואחראיות.
לבסוף הוא מינה אותי למבקרת איכות סופית, לנורות שנועדו ליצוא.
בנורקשפינג היו יהודים רבים. בחנות בגדים, אצל יהודי בשם שטרן, קניתי מעיל.
שאלתי אותו: ''אדון שטרן, מדוע שלא תעזוב הכל ותבוא איתנו?''
הוא ענה: ''אני לא יכול. יש לי כאן ילדים, וגם עסק, ואני צריך להישאר.''
אמרתי ברצינות: ''חבל, כל יהודי צריך לנסוע כיום לארץ ישראל.''
הוא צחק: ''מה פתאום שאסע. טוב לי בשבדיה. אני לא נוסע לשום מקום.''
''חיים ארלזורוב''
ארגנו בשבדיה אוניה גדולה וחזקה, יפה ורבת שנים, בצבע אפור.
שם האוניה היה ''חיים ארלזורוב''. היינו המעפילים הראשונים בה.
היינו גם העולים הראשונים שיצאו משבדיה לארץ ישראל.
באותם ימים ההעפלה היתה עדיין בלתי לגאלית, והתנהלה בסודיות.
אמרו לנו מתי ולהיכן להגיע, ועלינו שם על אוטובוסים. נסענו בלילה לנמל בו עגנה האוניה.
היינו בחורים ובחורות, אבל הבחורים היו מעטים יחסית. בסך הכל היינו כשש מאות מעפילים.
בבטן האוניה היו בנויים דרגשים בקומות, שהתמקמנו בהם להפלגה בת כשישה שבועות.
היה זה בחודש פברואר. שבדיה היתה קרה מאד ומלאה שלג, ויצאנו לדרך.
ההפלגה היתה קשה מאד. רוב הזמן הספינה שטה כשהיא מתנדנדת מצד לצד.
במפרץ ביסקאיה פרצה סערה עזה. הגלים היו בגובה של בית עם כמה קומות.
גלים רבים עברו על הסיפון, ושטפו אותו בכמויות מים עצומות.
כל רגע עמדנו להתהפך. עד כדי כך היה המצב מסוכן.
רוב האנשים חלו. הם הקיאו, שכבו חסרי אונים, ולא יכלו לאכול.
החזקתי מעמד בקושי, עם עוד מעטים, ולא הייתי חולה.
הייתי הרבה על הסיפון, באויר הצלול, וכך נשארתי בריאה.
עזרתי לחולים. הייתי מגישה להם תה ומזון, ומנקה את הלכלוך הרב.
המשכנו בהפלגה. בדרך כלל היה מותר לאנשים להיות על הסיפון.
אולם כאשר התקרבנו לעיר נמל, היו המנהלים מודיעים לכולם להסתתר.
פעם, לאחר שהסתתרנו, רציתי לדעת איפה אנחנו. הצצתי, ואמרו לי שזאת אלג'יר.
היו אנשים רבים על רציפי הנמל, שהיכו באגרופים בחזה, וצעקו: ''פלשתינה!''
אחרי שבועות ארוכים בים, קיבלנו לפתע הוראה מיוחדת:
''כל אחד חייב להשליך מיד לים את כל חפציו האישיים!''
אונית מעפילים שהפליגה מאיטליה נתקעה בלב ים.
כל הנוסעים שלה עולים אל ''חיים ארלזורוב'', וחייבים לפנות מקום.
כל המזוודות והארגזים עפו מהאוניה. האנשים לא השאירו דבר לעצמם.
גם אני זרקתי הכל, חוץ מהמעיל שלי. חשבתי שלא יתפוש מקום, וישמש לכרית.
האנשים מהאוניה המקולקלת עלו עם כל החפצים שלהם, והאוניה התמלאה בהם.
הצטופפנו בלי מקום, כמו סרדינים, אך הסתדרנו למרות כל זאת, ולא היו לנו בעיות.
בוינגוקר, כשעוד לא הייתי יכולה לעבוד, לא היה לי מה לעשות.
החלטתי לכתוב כל מה שקרה לי, מהיום הראשון למלחמה.
כתבתי זכרונות רבים מאד, על כל הסבל האיום והנורא.
קיוויתי שהם יתפרסמו ברחבי תבל, וכל בני האדם יקראו אותם.
בלילות היה עובר שם פטרול של שני שבדים, לראות שהכל בסדר.
הם היו רואים אותי מבעד לחלון, ושאלו אותי פעם מה אני כותבת.
לא ידעתי שבדית והסברתי בתנועות ידיים, מעבירה אצבע על הצוואר.
הם צחקו, נקשו בעידוד על החלון, והמשיכו בדרכם.
כתבתי המון, בעמל רב וזמן ארוך. היתה לי מזוודה מלאה בדפים עם סיפורים.
כאשר זרקנו את הכל מהאוניה לים, זרקתי גם את המזוודה הזאת.
זרקתי אותה בכעס רב. זכרונות רבים שקעו כך למצולות, ולא יחזרו לעולם.
הגעתי לנורקשפינג, העיר בה נמצא קיבוץ המעפילים.
לאחר שראיתי מה קורה בו, כמעט והתחרטתי על שהצטרפתי אליו.
הכניסו אותנו לגור בארמון עתיק, בלי הסקה, שהיה בו קור כלבים.
היה אז חורף, לעיתים קרובות ירד שלג, וקפאנו מקור.
היו מעירים אותנו כל יום בשעה ארבע לפנות בוקר כדי לצאת לעבוד.
נסענו לעבודה במשך יותר משלוש שעות באוטובוס מיושן, בלי חימום.
הנסיעה הלוך חזור, כל יום במשך יותר משש שעות, היתה קשה.
המנהלות עשו לנו צרות. הן גנבו מאיתנו את האוכל, והיינו רעבות תמיד.
לעצמן הן עשו מסיבות, ולקחו את הכל. כשחזרנו בערב, לא היה מה לאכול.
סבלתי מאד. מרוב רעב הייתי הולכת בלילה למטבח, כדי לחפש משהו לאכול.
את כל הכסף שהרווחתי הייתי חייבת למסור, ולא יכולתי לקנות לעצמי כלום.
העבודה עצמה לא היתה קשה. היה היתה במפעל לנורות רדיו בשם ''נפע''.
תוך שבועיים לימדו אותי להרכיב נורות רדיו. עבדתי בדייקנות, והייתי חרוצה.
קיבלתי במהרה דרגה גבוהה, והרווחתי יפה מאד, כמו עובדת ותיקה.
מנהל בית החרושת קידם אותי לעבודות יותר מורכבות ואחראיות.
לבסוף הוא מינה אותי למבקרת איכות סופית, לנורות שנועדו ליצוא.
בנורקשפינג היו יהודים רבים. בחנות בגדים, אצל יהודי בשם שטרן, קניתי מעיל.
שאלתי אותו: ''אדון שטרן, מדוע שלא תעזוב הכל ותבוא איתנו?''
הוא ענה: ''אני לא יכול. יש לי כאן ילדים, וגם עסק, ואני צריך להישאר.''
אמרתי ברצינות: ''חבל, כל יהודי צריך לנסוע כיום לארץ ישראל.''
הוא צחק: ''מה פתאום שאסע. טוב לי בשבדיה. אני לא נוסע לשום מקום.''
''חיים ארלזורוב''
ארגנו בשבדיה אוניה גדולה וחזקה, יפה ורבת שנים, בצבע אפור.
שם האוניה היה ''חיים ארלזורוב''. היינו המעפילים הראשונים בה.
היינו גם העולים הראשונים שיצאו משבדיה לארץ ישראל.
באותם ימים ההעפלה היתה עדיין בלתי לגאלית, והתנהלה בסודיות.
אמרו לנו מתי ולהיכן להגיע, ועלינו שם על אוטובוסים. נסענו בלילה לנמל בו עגנה האוניה.
היינו בחורים ובחורות, אבל הבחורים היו מעטים יחסית. בסך הכל היינו כשש מאות מעפילים.
בבטן האוניה היו בנויים דרגשים בקומות, שהתמקמנו בהם להפלגה בת כשישה שבועות.
היה זה בחודש פברואר. שבדיה היתה קרה מאד ומלאה שלג, ויצאנו לדרך.
ההפלגה היתה קשה מאד. רוב הזמן הספינה שטה כשהיא מתנדנדת מצד לצד.
במפרץ ביסקאיה פרצה סערה עזה. הגלים היו בגובה של בית עם כמה קומות.
גלים רבים עברו על הסיפון, ושטפו אותו בכמויות מים עצומות.
כל רגע עמדנו להתהפך. עד כדי כך היה המצב מסוכן.
רוב האנשים חלו. הם הקיאו, שכבו חסרי אונים, ולא יכלו לאכול.
החזקתי מעמד בקושי, עם עוד מעטים, ולא הייתי חולה.
הייתי הרבה על הסיפון, באויר הצלול, וכך נשארתי בריאה.
עזרתי לחולים. הייתי מגישה להם תה ומזון, ומנקה את הלכלוך הרב.
המשכנו בהפלגה. בדרך כלל היה מותר לאנשים להיות על הסיפון.
אולם כאשר התקרבנו לעיר נמל, היו המנהלים מודיעים לכולם להסתתר.
פעם, לאחר שהסתתרנו, רציתי לדעת איפה אנחנו. הצצתי, ואמרו לי שזאת אלג'יר.
היו אנשים רבים על רציפי הנמל, שהיכו באגרופים בחזה, וצעקו: ''פלשתינה!''
אחרי שבועות ארוכים בים, קיבלנו לפתע הוראה מיוחדת:
''כל אחד חייב להשליך מיד לים את כל חפציו האישיים!''
אונית מעפילים שהפליגה מאיטליה נתקעה בלב ים.
כל הנוסעים שלה עולים אל ''חיים ארלזורוב'', וחייבים לפנות מקום.
כל המזוודות והארגזים עפו מהאוניה. האנשים לא השאירו דבר לעצמם.
גם אני זרקתי הכל, חוץ מהמעיל שלי. חשבתי שלא יתפוש מקום, וישמש לכרית.
האנשים מהאוניה המקולקלת עלו עם כל החפצים שלהם, והאוניה התמלאה בהם.
הצטופפנו בלי מקום, כמו סרדינים, אך הסתדרנו למרות כל זאת, ולא היו לנו בעיות.
בוינגוקר, כשעוד לא הייתי יכולה לעבוד, לא היה לי מה לעשות.
החלטתי לכתוב כל מה שקרה לי, מהיום הראשון למלחמה.
כתבתי זכרונות רבים מאד, על כל הסבל האיום והנורא.
קיוויתי שהם יתפרסמו ברחבי תבל, וכל בני האדם יקראו אותם.
בלילות היה עובר שם פטרול של שני שבדים, לראות שהכל בסדר.
הם היו רואים אותי מבעד לחלון, ושאלו אותי פעם מה אני כותבת.
לא ידעתי שבדית והסברתי בתנועות ידיים, מעבירה אצבע על הצוואר.
הם צחקו, נקשו בעידוד על החלון, והמשיכו בדרכם.
כתבתי המון, בעמל רב וזמן ארוך. היתה לי מזוודה מלאה בדפים עם סיפורים.
כאשר זרקנו את הכל מהאוניה לים, זרקתי גם את המזוודה הזאת.
זרקתי אותה בכעס רב. זכרונות רבים שקעו כך למצולות, ולא יחזרו לעולם.
