המשאיות לקחו אותנו לרכבת נוסעים. כל אחת קיבלה מיטה נוחה וטיפול ראשוני. נסענו שלושה ימים, והגענו לשבדיה.
הבחורות שלא היו מסוגלות ללכת נלקחו לבתי חולים. אלה מאיתנו שהתהלכו עדיין, נכנסו לאוהלים גדולים.
בהתחלה עשינו אמבטיות במים חמים, ורחצו אותנו בסבון. כשיצאנו, התיזו עלינו מים קרים, וצרחנו מרוב קור.
לקחו אותנו לבית הבראה מפואר, שהיה סגור מחוץ לעונת הקיץ. נתנו לנו חדרים עם מיטות יפות, שעליהן פרשו מצעי נייר.
קיבלנו במקום זה את כל הדברים המינימליים שהיינו צריכות.
שהינו שם כשבועיים בלבד, כדי לדעת מי במצב טוב. לאחר מכן העבירו את הבחורות הבריאות יותר, ביניהן אותי, למקום חדש.
המקום החדש נקרא וינגוקר. כל אחת היתה יכולה להישאר בו כל זמן שתרצה. עד שתרגיש טוב יותר, ותחליט מה היא רוצה לעשות.
נשארתי בוינגוקר במשך קרוב לשנה. הייתי עדיין חלשה, ולא היה לי כוח לחיים. היה לנו טוב מאד שם.
קיבלנו כותנות, שמלות קיציות וחורפיות, מעיל ונעליים. לא היה חסר גם מזון. האוכל היה טוב מאד.
הבעיה היחידה היתה עם הכסף. היינו מקבלות חמש קרונות דמי כיס לשבוע בלבד, שלא הספיקו לכלום.
רציתי להרויח עוד כמה קרונות. אמי היתה בפולין, ואחותי סוניה חזרה לשם מרוסיה עם הבעל ושני ילדים קטנים.
לא היה בפולין שום דבר אחרי המלחמה, הכל היה הרוס.
אמרו לי שמי שרוצה לנקות בתי שימוש, יכול להרויח טוב מאד. לא היה אכפת לי, העיקר שיש לי עבודה. כל היתר יהיה בסדר.
התחלתי לנקות בתי שימוש, והרווחתי המון כסף. קניתי מעט דברים טובים לעצמי, חסכתי כסף, ושלחתי לאמא חבילת מזון.
זה היה לפני פסח, ואמא כתבה שהיצלתי אותם. היה להם משהו לאכול, והם היו מרוצים מאד.
חברתי לחדר היתה אישה מבוגרת, בשם ריבה דנציגר. היא אהבה לספר לי על חיי הנישואין המתוקים שלה לפני המלחמה.
למדתי ממנה כיצד צריך להתנהג עם הבעל, ואיך מתנהלים החיים אחרי שמתחתנים.
ידעתי עוד מפולין לרכב על אופניים. ריבה רצתה לצאת איתי לטייל, וביקשה שאלמד אותה לרכב.
לימדתי אותה, ונסענו העירה לטייל. קנינו שם מינוי ליריד, שהציגו בו דברים יפים שטרם ראינו כמותם.
היו לנו גם הרבה ידידים וידידות, ונפגשנו ובילינו איתם בכל מיני מקומות.
השבדים היו חביבים ושלווים מאד. פעם הם לקחו אותנו לטיול לים, בקרוניות מקושטות בדגלים. נסענו בכבישים כמו בתהלוכה.
לאורך הדרך עמדו שבדים רבים, שנופפו לנו לשלום. הגענו לים, והתרחצנו מעט במימיו. הטיול היה חוויה נפלאה.
הייתי הולכת בוינגוקר מידי פעם לאולם בשם ''הבית הלבן''. מידי שבועיים היתה מגיעה לשם תזמורת ריקודים גדולה.
בהתחלה הייתי עומדת בצד, וצופה לבדי במי שרקדו. הבחורים היו מזמינים אותו, אך הייתי עונה שאיני יודעת לרקוד.
בחור שבדי אחד הבטיח לי: ''אני אלמד אותך.'' לא רציתי, התווכחנו, הוא משך אותי לרחבת הריקודים, הסביר את הצעדים, ומאז אני יודעת לרקוד.
פעם נתנו לי בוינגוקר עשרה קרונות דמי כיס במקום חמישה. חשבתי שהם עבור ריבה. שאלתי אותה, והיא ענתה שהיא כבר קיבלה.
הלכתי למשרד והחזרתי את הכסף. השבדים התפעלו מכך שבחורה כמוני, שהיתה בלי כלום כמעט, החזירה כסף.
מאז הם היו עושים לי תמיד כבוד.
כאשר מישהו היה מגיע ומבקש לבקר את אחת הבחורות, הם היו קוראים לי לשער, ושואלים אותי אם מותר להכניס אותו.
הייתי מסכימה לכך תמיד.
הכרתי בחור נוצרי, שרצה מאד להתחתן איתי. ריבה רצתה לשכנע אותי:
''למה לא, מה איכפת לך, שיהיה נוצרי. תראה איזה בחור נחמד הוא. הוא אוהב אותך מאד. מדוע שלא תתחתני איתו?''
עניתי: ''לא. אני לא רוצה להתחתן עם נוצרי.''
היא קינטרה אותי: ''מה את חושבת, שבארץ ישראל תשיגי חתן כזה טוב. יהיו לך חיים טובים איתו. מה אכפת לך?''
עניתי בתקיפות: ''לא בא בחשבון. אני לא מעוניינת בכך בשום אופן.''
הנוצריות הפשוטות שהיו איתנו היו עושות צרות. הן היו גונבות את המצעים, תופרות מהם בגדים, ומוכרות. היהודיות לא עשו זאת.
היתה נוצריה אחת שהתכוננה לחזור לפולין, עם שתי מזוודות גדולות מלאות בבגדים שתפרה.
היא היתה יפהפיה. מנהל המחנה, שהיה חבר פרלמנט לשעבר, נהג לרקוד עימה. במהלך ריקוד אחד הוא כיסה אותה בכנף ביגדו, ונישק אותה.
המנהל הלך ללוות אותה לשער, ונשא עבורה מזוודה אחת. בדרך נפתחה המזוודה, והבגדים נפלו. כולם ראו מי הם הגנבים.
הוא היה נחמד מאד, סגר את המזוודה, ונתן לה לעזוב בלי לומר מאומה.
היתה לנו אחראית נוצריה מפולין, שהיתה אנטישמית מאד. היא נהגה לדווח שאנחנו בריאות, ולא רוצות לצאת לעבודה, מה שלא היה נכון.
פעם קיבלתי מכתב מרוסיה, מאחי בינימין ששמע שאני בשבדיה. בית הדואר היה בעיר, והיה צריך לנסוע אליו.
בנימין היה חולה, והמכתב תיאר זאת.
היא התלוננה בפני המנהל: ''אסור לה ללכת לבד. היא קיבלה מכתב מרוסיה, ואולי היא קומוניסטית. מי יודע מה כותבים לה.''
היא דרשה ללכת לקחת את המכתב בעצמה, ולראות מה כתוב בו.
לאחר שהבראתי יותר, נמאס לי מוינגוקר. בחורות אחדות קינאו בי ורצו את העבודה שלי. הן החליטו: ''נחלק את העבודה בינינו.''
החלטתי לחפש עבודה טובה יותר. אמרתי למנהל שאני בריאה, יכולה לעבוד, ואדאג לעבודה בעצמי.
רציתי גם לעבור לגור קרוב לאחותי חוה. היא גם הגיעה לשבדיה, והיתה בבית ספר בעיר פורשקבה.
מידי פעם הייתי נוסעת אליה, ומביאה לה מכל טוב. היה יפה מאד אצלה, כולם אהבו אותה מאד, וכשהייתי מגיעה היו עורכים לנו מסיבה.
אמרו לי שבפורשקבה אין עבודה, חוץ מאשר בניקיון בבית החולים. השבתי: ''לא חשוב, שיהיה בבית חולים. אלמד לעבוד עם חולים.''
הבחורות שלא היו מסוגלות ללכת נלקחו לבתי חולים. אלה מאיתנו שהתהלכו עדיין, נכנסו לאוהלים גדולים.
בהתחלה עשינו אמבטיות במים חמים, ורחצו אותנו בסבון. כשיצאנו, התיזו עלינו מים קרים, וצרחנו מרוב קור.
לקחו אותנו לבית הבראה מפואר, שהיה סגור מחוץ לעונת הקיץ. נתנו לנו חדרים עם מיטות יפות, שעליהן פרשו מצעי נייר.
קיבלנו במקום זה את כל הדברים המינימליים שהיינו צריכות.
שהינו שם כשבועיים בלבד, כדי לדעת מי במצב טוב. לאחר מכן העבירו את הבחורות הבריאות יותר, ביניהן אותי, למקום חדש.
המקום החדש נקרא וינגוקר. כל אחת היתה יכולה להישאר בו כל זמן שתרצה. עד שתרגיש טוב יותר, ותחליט מה היא רוצה לעשות.
נשארתי בוינגוקר במשך קרוב לשנה. הייתי עדיין חלשה, ולא היה לי כוח לחיים. היה לנו טוב מאד שם.
קיבלנו כותנות, שמלות קיציות וחורפיות, מעיל ונעליים. לא היה חסר גם מזון. האוכל היה טוב מאד.
הבעיה היחידה היתה עם הכסף. היינו מקבלות חמש קרונות דמי כיס לשבוע בלבד, שלא הספיקו לכלום.
רציתי להרויח עוד כמה קרונות. אמי היתה בפולין, ואחותי סוניה חזרה לשם מרוסיה עם הבעל ושני ילדים קטנים.
לא היה בפולין שום דבר אחרי המלחמה, הכל היה הרוס.
אמרו לי שמי שרוצה לנקות בתי שימוש, יכול להרויח טוב מאד. לא היה אכפת לי, העיקר שיש לי עבודה. כל היתר יהיה בסדר.
התחלתי לנקות בתי שימוש, והרווחתי המון כסף. קניתי מעט דברים טובים לעצמי, חסכתי כסף, ושלחתי לאמא חבילת מזון.
זה היה לפני פסח, ואמא כתבה שהיצלתי אותם. היה להם משהו לאכול, והם היו מרוצים מאד.
חברתי לחדר היתה אישה מבוגרת, בשם ריבה דנציגר. היא אהבה לספר לי על חיי הנישואין המתוקים שלה לפני המלחמה.
למדתי ממנה כיצד צריך להתנהג עם הבעל, ואיך מתנהלים החיים אחרי שמתחתנים.
ידעתי עוד מפולין לרכב על אופניים. ריבה רצתה לצאת איתי לטייל, וביקשה שאלמד אותה לרכב.
לימדתי אותה, ונסענו העירה לטייל. קנינו שם מינוי ליריד, שהציגו בו דברים יפים שטרם ראינו כמותם.
היו לנו גם הרבה ידידים וידידות, ונפגשנו ובילינו איתם בכל מיני מקומות.
השבדים היו חביבים ושלווים מאד. פעם הם לקחו אותנו לטיול לים, בקרוניות מקושטות בדגלים. נסענו בכבישים כמו בתהלוכה.
לאורך הדרך עמדו שבדים רבים, שנופפו לנו לשלום. הגענו לים, והתרחצנו מעט במימיו. הטיול היה חוויה נפלאה.
הייתי הולכת בוינגוקר מידי פעם לאולם בשם ''הבית הלבן''. מידי שבועיים היתה מגיעה לשם תזמורת ריקודים גדולה.
בהתחלה הייתי עומדת בצד, וצופה לבדי במי שרקדו. הבחורים היו מזמינים אותו, אך הייתי עונה שאיני יודעת לרקוד.
בחור שבדי אחד הבטיח לי: ''אני אלמד אותך.'' לא רציתי, התווכחנו, הוא משך אותי לרחבת הריקודים, הסביר את הצעדים, ומאז אני יודעת לרקוד.
פעם נתנו לי בוינגוקר עשרה קרונות דמי כיס במקום חמישה. חשבתי שהם עבור ריבה. שאלתי אותה, והיא ענתה שהיא כבר קיבלה.
הלכתי למשרד והחזרתי את הכסף. השבדים התפעלו מכך שבחורה כמוני, שהיתה בלי כלום כמעט, החזירה כסף.
מאז הם היו עושים לי תמיד כבוד.
כאשר מישהו היה מגיע ומבקש לבקר את אחת הבחורות, הם היו קוראים לי לשער, ושואלים אותי אם מותר להכניס אותו.
הייתי מסכימה לכך תמיד.
הכרתי בחור נוצרי, שרצה מאד להתחתן איתי. ריבה רצתה לשכנע אותי:
''למה לא, מה איכפת לך, שיהיה נוצרי. תראה איזה בחור נחמד הוא. הוא אוהב אותך מאד. מדוע שלא תתחתני איתו?''
עניתי: ''לא. אני לא רוצה להתחתן עם נוצרי.''
היא קינטרה אותי: ''מה את חושבת, שבארץ ישראל תשיגי חתן כזה טוב. יהיו לך חיים טובים איתו. מה אכפת לך?''
עניתי בתקיפות: ''לא בא בחשבון. אני לא מעוניינת בכך בשום אופן.''
הנוצריות הפשוטות שהיו איתנו היו עושות צרות. הן היו גונבות את המצעים, תופרות מהם בגדים, ומוכרות. היהודיות לא עשו זאת.
היתה נוצריה אחת שהתכוננה לחזור לפולין, עם שתי מזוודות גדולות מלאות בבגדים שתפרה.
היא היתה יפהפיה. מנהל המחנה, שהיה חבר פרלמנט לשעבר, נהג לרקוד עימה. במהלך ריקוד אחד הוא כיסה אותה בכנף ביגדו, ונישק אותה.
המנהל הלך ללוות אותה לשער, ונשא עבורה מזוודה אחת. בדרך נפתחה המזוודה, והבגדים נפלו. כולם ראו מי הם הגנבים.
הוא היה נחמד מאד, סגר את המזוודה, ונתן לה לעזוב בלי לומר מאומה.
היתה לנו אחראית נוצריה מפולין, שהיתה אנטישמית מאד. היא נהגה לדווח שאנחנו בריאות, ולא רוצות לצאת לעבודה, מה שלא היה נכון.
פעם קיבלתי מכתב מרוסיה, מאחי בינימין ששמע שאני בשבדיה. בית הדואר היה בעיר, והיה צריך לנסוע אליו.
בנימין היה חולה, והמכתב תיאר זאת.
היא התלוננה בפני המנהל: ''אסור לה ללכת לבד. היא קיבלה מכתב מרוסיה, ואולי היא קומוניסטית. מי יודע מה כותבים לה.''
היא דרשה ללכת לקחת את המכתב בעצמה, ולראות מה כתוב בו.
לאחר שהבראתי יותר, נמאס לי מוינגוקר. בחורות אחדות קינאו בי ורצו את העבודה שלי. הן החליטו: ''נחלק את העבודה בינינו.''
החלטתי לחפש עבודה טובה יותר. אמרתי למנהל שאני בריאה, יכולה לעבוד, ואדאג לעבודה בעצמי.
רציתי גם לעבור לגור קרוב לאחותי חוה. היא גם הגיעה לשבדיה, והיתה בבית ספר בעיר פורשקבה.
מידי פעם הייתי נוסעת אליה, ומביאה לה מכל טוב. היה יפה מאד אצלה, כולם אהבו אותה מאד, וכשהייתי מגיעה היו עורכים לנו מסיבה.
אמרו לי שבפורשקבה אין עבודה, חוץ מאשר בניקיון בבית החולים. השבתי: ''לא חשוב, שיהיה בבית חולים. אלמד לעבוד עם חולים.''
