מאיר אחי היה פועל במפעל לתחמושת, שהיה חלק מתשלובת מפעלי מתכת ענקית באזור.
התשלובת נקראה ''מפעלי הרמן גרינג''. היא קיימת עד היום, ומייצרים בה מכוניות.
היו שם צרות וזוועות איומות, בעבודת פרך.
הגסטאפו היו יורים במי ששנרדם מעייפות.
אוכל כמעט ולא היה, והלכלוך רב מאד.
המקום היה ממש גיהנום.
היו אצלנו אנשים עם הרבה כסף.
מי שהיה לו, היה יכול לסדר העברה,
ממפעל התחמושת למפעל העצים.
לנו לא היה די כסף עבור מאיר.
הייתי פועלת חרוצה מאד.
בני משפחתי היו כולם עובדים טובים.
פיקלר, מנהל המחנה הגרמני, חיבב אותנו,
וביקשתי ממנו שיעביר את אחי אלינו.
הוא הבטיח לי שאחי יחזור,
יחד עם עוד בחורים אחדים,
במועד הקרוב של חילופי עובדים.
כסף לא נתתי, לא ליהודים ולא לנובק.
העיקר היה לנובק, ואני לגוי הפולני הזה לא נתתי.
לכן חששתי שלהבטחה אין ערך.
אבל פיקלר כל הזמן הרגיע אותי:
''אל תדאגי, אחיך הראשון ברשימה.
שטרנקרנץ מאיר הראשון, אני אומר לך.''
ההבטחות שלו הרגיעו אותי מעט,
אך לא נתתי כסף לאף אחד,
ולכן חששתי ממה שיקרה.
יום לפני שהיו צריכים להגיע,
שבעה-עשר יהודים וביניהם אחי,
נודע לי מאנשים במחנה,
שמישהו אחר יבוא במקומו.
בחור שבכלל לא היה בתוכנית.
היתה למשפחתו עסק למוצרי עץ בעיר.
הם היו מיליונרים, ונתנו מאתיים מטבעות זהב.
הוא נכנס לרשימה במקום מאיר.
בערב הופיע קצין הגסטפו הנאצי בקר.
הוא בא להודיע מי ברשימה,
של האנשים שיגיעו,
למחרת בשמונה בבוקר.
נובק, מנהל העבודה, היה נוכח, ושאלתי אותי:
''אדוני המנהל, תגיד לי, אחי מגיע?''
הוא הפטיר בכעס: ''אחיך לא מגיע.
תסתלקי, מה את רוצה ממני?!''
הבנתי שמאיר לא יגיע, והייתי עצובה מאד.
חשבתי על אפשרות אחרונה.
רצתי אל בקר וביקשתי רחמים:
''תשלח גם את אחי, אני מבקשת.''
בקר המופתע רתח ואיים:
''יהודיה מלוכלכת, לכל הרוחות,
אני יורה, אני יורה בך עכשיו!''
הוא היה אדם שמן, בערך בן שישים.
אחזתי בכתפיו, והתחננתי:
''אדון בקר, אני מבקשת ממך.
אחי נגר, הוא מתאים לכאן.
יחד איתנו, לא לבד.
יש מי שיכבס וידאג לבריאותו.
שם החיים שלו בסכנה.
אביו וכל משפחתו כאן.
מדוע שלא נהיה ביחד?''
בקר נדהם כל כך, שאיבד שליטה וצעק:
''אני יורה בך מיד אם את לא עפה מכאן.
אני יורה בך אם את לא מסתלקת!''
פיקלר עמד כמאה מטר משם.
שמעתי אותו צועק אלי ממרחק:
''העלמה שטרנקרנץ, תתרחקי,
הוא ירה בך, תתרחקי!''
בקר היה עם החברה שלו, גרמניה.
היא הציעה לו, במבוכה:
''קרול, אם אתה יכול, תעזור לה.''
אחזתי בו שנית והתחננתי:
''אדון בקר, תעשה את הטובה הזאת.
אני מבקשת ממך כל כך יפה.
מדוע אי אפשר לסדר זאת?
לאחי אין שם אף אחד!''
הוא נרתע וצרח:
''אם את לא הולכת, אני יורה בך!''
ושלף את האקדח.
הסתובבתי, והלכתי ישר לפיקלר.
בדרך העליתי על פני בת צחוק,
וניגשתי אליו מחייכת.
אמרתי לו בנימוס:
''אדוני, אדון בקר ביקש,
שתעביר לכאן גם את מאיר.
הוא ביקש שאחי יעבור לכאן,
עם העובדים ממפעל התחמושת''.
פיקלר התפלא: ''כך אמר אדון בקר,
שאני אקרא לאחיך ממפעל התחמושת?''
עניתי בהתלהבות: ''כן! לו אין זמן,
והוא ביקש שאתה תדאג לכך.''
הוא היסס: ''את בטוחה?''
אני, בבטחון: ''כן, אדוני המנהל, כן, כן!''
הוא, בספק: ''בסדר''.
פיקלר הלך למשרד עם החברה שלו, לוץ.
הם ישבו שם לא פחות משלוש שעות.
כל אותו הזמן עמדתי מתחת לחלון.
חיכיתי שיצא, כדי לשמוע מה הוא יגיד.
כשהוא ירד, עם לוץ, ראה אותי מחכה.
הוא שאל, בדאגה: ''מה את עושה פה?''
אני, במתח: ''חיכיתי לך כדי שתיתן לי תשובה,
אם דיברת עם מפעל התחמושת''.
פיקלר: ''כן, דיברתי איתם.
הם אמרו שאני רוצה עובד טוב,
אבל הסכימו שאחיך יבוא.''
כשהגיעו האנשים, בשמונה בערב, היה כבר חשוך, וכולנו היינו לקראת שינה, בצריפי המגורים.
היו בהם חלונות למעלה, והסתכלתי החוצה.
ראיתי ביניהם מישהו שלבש מעיל ארוך, דומה למעיל שקיבל מאיר מאבא.
ליבי בישר לי שהוא אחי.
ערכו להם חיטוי ומקלחות,
נתנו להם בגדים נקיים,
ושלחו אותם לישון.
למחרת בבוקר עמדו שבעה-עשר הגברים למסדר לפני נובק, לחלוקת עבודה.
נובק שאל כל אחד: ''מה שמך''?
אחי ענה: ''שטרנקרנץ מאיר''.
נובק התרגז: ''איך הגעת לפה. מה אתה עושה פה?!''
מאיר כמעט והתנצל: ''אדוני המנהל, אני כאן, אתה רואה, הגעתי.''
הוא לא ידע מדוע, ומה אני עשיתי.
הוא היה רשום כמועמד לעבור,
וביקש זאת כל הזמן.
עד לאחר שהמלחמה הסתיימה לא גיליתי לאף אחד מה עשיתי, גם לא להוריי.
אם הנאצים היו מגלים ששיקרתי, הם היו הורגים את כולנו.
התשלובת נקראה ''מפעלי הרמן גרינג''. היא קיימת עד היום, ומייצרים בה מכוניות.
היו שם צרות וזוועות איומות, בעבודת פרך.
הגסטאפו היו יורים במי ששנרדם מעייפות.
אוכל כמעט ולא היה, והלכלוך רב מאד.
המקום היה ממש גיהנום.
היו אצלנו אנשים עם הרבה כסף.
מי שהיה לו, היה יכול לסדר העברה,
ממפעל התחמושת למפעל העצים.
לנו לא היה די כסף עבור מאיר.
הייתי פועלת חרוצה מאד.
בני משפחתי היו כולם עובדים טובים.
פיקלר, מנהל המחנה הגרמני, חיבב אותנו,
וביקשתי ממנו שיעביר את אחי אלינו.
הוא הבטיח לי שאחי יחזור,
יחד עם עוד בחורים אחדים,
במועד הקרוב של חילופי עובדים.
כסף לא נתתי, לא ליהודים ולא לנובק.
העיקר היה לנובק, ואני לגוי הפולני הזה לא נתתי.
לכן חששתי שלהבטחה אין ערך.
אבל פיקלר כל הזמן הרגיע אותי:
''אל תדאגי, אחיך הראשון ברשימה.
שטרנקרנץ מאיר הראשון, אני אומר לך.''
ההבטחות שלו הרגיעו אותי מעט,
אך לא נתתי כסף לאף אחד,
ולכן חששתי ממה שיקרה.
יום לפני שהיו צריכים להגיע,
שבעה-עשר יהודים וביניהם אחי,
נודע לי מאנשים במחנה,
שמישהו אחר יבוא במקומו.
בחור שבכלל לא היה בתוכנית.
היתה למשפחתו עסק למוצרי עץ בעיר.
הם היו מיליונרים, ונתנו מאתיים מטבעות זהב.
הוא נכנס לרשימה במקום מאיר.
בערב הופיע קצין הגסטפו הנאצי בקר.
הוא בא להודיע מי ברשימה,
של האנשים שיגיעו,
למחרת בשמונה בבוקר.
נובק, מנהל העבודה, היה נוכח, ושאלתי אותי:
''אדוני המנהל, תגיד לי, אחי מגיע?''
הוא הפטיר בכעס: ''אחיך לא מגיע.
תסתלקי, מה את רוצה ממני?!''
הבנתי שמאיר לא יגיע, והייתי עצובה מאד.
חשבתי על אפשרות אחרונה.
רצתי אל בקר וביקשתי רחמים:
''תשלח גם את אחי, אני מבקשת.''
בקר המופתע רתח ואיים:
''יהודיה מלוכלכת, לכל הרוחות,
אני יורה, אני יורה בך עכשיו!''
הוא היה אדם שמן, בערך בן שישים.
אחזתי בכתפיו, והתחננתי:
''אדון בקר, אני מבקשת ממך.
אחי נגר, הוא מתאים לכאן.
יחד איתנו, לא לבד.
יש מי שיכבס וידאג לבריאותו.
שם החיים שלו בסכנה.
אביו וכל משפחתו כאן.
מדוע שלא נהיה ביחד?''
בקר נדהם כל כך, שאיבד שליטה וצעק:
''אני יורה בך מיד אם את לא עפה מכאן.
אני יורה בך אם את לא מסתלקת!''
פיקלר עמד כמאה מטר משם.
שמעתי אותו צועק אלי ממרחק:
''העלמה שטרנקרנץ, תתרחקי,
הוא ירה בך, תתרחקי!''
בקר היה עם החברה שלו, גרמניה.
היא הציעה לו, במבוכה:
''קרול, אם אתה יכול, תעזור לה.''
אחזתי בו שנית והתחננתי:
''אדון בקר, תעשה את הטובה הזאת.
אני מבקשת ממך כל כך יפה.
מדוע אי אפשר לסדר זאת?
לאחי אין שם אף אחד!''
הוא נרתע וצרח:
''אם את לא הולכת, אני יורה בך!''
ושלף את האקדח.
הסתובבתי, והלכתי ישר לפיקלר.
בדרך העליתי על פני בת צחוק,
וניגשתי אליו מחייכת.
אמרתי לו בנימוס:
''אדוני, אדון בקר ביקש,
שתעביר לכאן גם את מאיר.
הוא ביקש שאחי יעבור לכאן,
עם העובדים ממפעל התחמושת''.
פיקלר התפלא: ''כך אמר אדון בקר,
שאני אקרא לאחיך ממפעל התחמושת?''
עניתי בהתלהבות: ''כן! לו אין זמן,
והוא ביקש שאתה תדאג לכך.''
הוא היסס: ''את בטוחה?''
אני, בבטחון: ''כן, אדוני המנהל, כן, כן!''
הוא, בספק: ''בסדר''.
פיקלר הלך למשרד עם החברה שלו, לוץ.
הם ישבו שם לא פחות משלוש שעות.
כל אותו הזמן עמדתי מתחת לחלון.
חיכיתי שיצא, כדי לשמוע מה הוא יגיד.
כשהוא ירד, עם לוץ, ראה אותי מחכה.
הוא שאל, בדאגה: ''מה את עושה פה?''
אני, במתח: ''חיכיתי לך כדי שתיתן לי תשובה,
אם דיברת עם מפעל התחמושת''.
פיקלר: ''כן, דיברתי איתם.
הם אמרו שאני רוצה עובד טוב,
אבל הסכימו שאחיך יבוא.''
כשהגיעו האנשים, בשמונה בערב, היה כבר חשוך, וכולנו היינו לקראת שינה, בצריפי המגורים.
היו בהם חלונות למעלה, והסתכלתי החוצה.
ראיתי ביניהם מישהו שלבש מעיל ארוך, דומה למעיל שקיבל מאיר מאבא.
ליבי בישר לי שהוא אחי.
ערכו להם חיטוי ומקלחות,
נתנו להם בגדים נקיים,
ושלחו אותם לישון.
למחרת בבוקר עמדו שבעה-עשר הגברים למסדר לפני נובק, לחלוקת עבודה.
נובק שאל כל אחד: ''מה שמך''?
אחי ענה: ''שטרנקרנץ מאיר''.
נובק התרגז: ''איך הגעת לפה. מה אתה עושה פה?!''
מאיר כמעט והתנצל: ''אדוני המנהל, אני כאן, אתה רואה, הגעתי.''
הוא לא ידע מדוע, ומה אני עשיתי.
הוא היה רשום כמועמד לעבור,
וביקש זאת כל הזמן.
עד לאחר שהמלחמה הסתיימה לא גיליתי לאף אחד מה עשיתי, גם לא להוריי.
אם הנאצים היו מגלים ששיקרתי, הם היו הורגים את כולנו.
