בחורות רבות ברחו ממחנה העבודה לפרטיזנים וסבלו.
הרוסים היו חולים במחלות מין, והדביקו את הבנות שלנו.
בת אחת, תמצ'ו, שהיתה עם מאיר בפרטיזנים, היתה מאד חולה אחרי המלחמה.
רבקה לאה קופ לקחה אותה לרופא צירקוביץ בעיר שלנו, כדי שיטפל בה.
הוא סירב ואמר: ''היא במצב אנוש. אין אפשרות להציל אותה.''
היא איימה עליו: ''אם אתה לא עושה את כל המאמצים שהיא תבריא, אלשין עליך שעזרת לגרמנים. תעשה כל מה שאתה יכול!''
הוא לקח אותה בידיים, והצליח לרפא אותה.
תמצ'ו התחתנה עם בחור,
שהיה איתנו במחנה.
נולדו להם שני ילדים, בן ובת.
הם עלו לארץ, וגרו בקרית מוצקין.
בעלה רצה לעבור לגור ברמת גן.
היא הלכה לקופת חולים,
כדי לקחת את התיקים הרפואיים של הילדים.
על התיקים היו סימני איקס בצבע אדום.
תמצ'ו פחדה שהילדים נדבקו ממנה במחלת מין,
ולכן סימנו אותם.
היא חנקה את שני הילדים.
הבת נשארה בחיים.
הבן מת.
לקחו אותה למשטרה, ועשו לה משפט.
מאיר, וכל האנשים שנשארו בחיים, הלכו להעיד שהיא בחורה נחמדה.
היא טובה, היא מותק, ולא צריך לשים אותה בבית סוהר.
בית המשפט החליט להכניס אותה לבית החולים לחולי רוח בעכו.
היא היתה בבית החולים שנים רבות.
בהדרגה נתנו לה מידה של חופש.
היא המשיכה לעבוד שם אחרי שהשתחררה, בריפוי בעיסוק.
מתי שהייתי מבקרת את בנימין הייתי פוגשת אותה.
היא תפרה פעם עבורי מפת שולחן יפה.
תמצ'ו עברה לרמת גן, ופתחה מכבסה.
בעלה התגרש ממנה.
פעם בחצי שנה היתה לה ביקורת בבית החולים.
בערב לפני הביקורת היא באה אלינו לחיפה, לישון אצלנו.
קיבלתי אותה כמו אחות.
היא הביאה לכם הרבה ספרים ומתנות.
סיפרתי לרבקה לאה קופ שתמצ'ו באה אלינו.
היא אמרה שלא היתה מסכימה.
אין לדעת מה שהיא יכולה לעשות.
לא פחדתי.
תמיד נתתי לה יחס יפה.
היא לא היתה אשמה.
היה בחור אחד שרצה להתחתן איתה.
כולנו כבר שמחנו על כך שיהיו לה עוד ילדים.
היא היתה לגמרי בסדר.
שבוע לפני החתונה היא התאבדה.
למשפחתה של תמצ'ו היו זכרונות טובים ממחנה העבודה.
לפני המלחמה הם היו השומרים במגרש של בית החרושת.
הם קיבלו מפיקלר זכות להמשיך לגור בבית שלהם שם.
הבן הקטן היה חבר של חוה.
פעם מת להם אווז גדול.
הילד הביא אותו לאימי.
היא הכינה ממנו ארוחות.
אכלנו טוב, והתחזקנו.
הרוסים היו חולים במחלות מין, והדביקו את הבנות שלנו.
בת אחת, תמצ'ו, שהיתה עם מאיר בפרטיזנים, היתה מאד חולה אחרי המלחמה.
רבקה לאה קופ לקחה אותה לרופא צירקוביץ בעיר שלנו, כדי שיטפל בה.
הוא סירב ואמר: ''היא במצב אנוש. אין אפשרות להציל אותה.''
היא איימה עליו: ''אם אתה לא עושה את כל המאמצים שהיא תבריא, אלשין עליך שעזרת לגרמנים. תעשה כל מה שאתה יכול!''
הוא לקח אותה בידיים, והצליח לרפא אותה.
תמצ'ו התחתנה עם בחור,
שהיה איתנו במחנה.
נולדו להם שני ילדים, בן ובת.
הם עלו לארץ, וגרו בקרית מוצקין.
בעלה רצה לעבור לגור ברמת גן.
היא הלכה לקופת חולים,
כדי לקחת את התיקים הרפואיים של הילדים.
על התיקים היו סימני איקס בצבע אדום.
תמצ'ו פחדה שהילדים נדבקו ממנה במחלת מין,
ולכן סימנו אותם.
היא חנקה את שני הילדים.
הבת נשארה בחיים.
הבן מת.
לקחו אותה למשטרה, ועשו לה משפט.
מאיר, וכל האנשים שנשארו בחיים, הלכו להעיד שהיא בחורה נחמדה.
היא טובה, היא מותק, ולא צריך לשים אותה בבית סוהר.
בית המשפט החליט להכניס אותה לבית החולים לחולי רוח בעכו.
היא היתה בבית החולים שנים רבות.
בהדרגה נתנו לה מידה של חופש.
היא המשיכה לעבוד שם אחרי שהשתחררה, בריפוי בעיסוק.
מתי שהייתי מבקרת את בנימין הייתי פוגשת אותה.
היא תפרה פעם עבורי מפת שולחן יפה.
תמצ'ו עברה לרמת גן, ופתחה מכבסה.
בעלה התגרש ממנה.
פעם בחצי שנה היתה לה ביקורת בבית החולים.
בערב לפני הביקורת היא באה אלינו לחיפה, לישון אצלנו.
קיבלתי אותה כמו אחות.
היא הביאה לכם הרבה ספרים ומתנות.
סיפרתי לרבקה לאה קופ שתמצ'ו באה אלינו.
היא אמרה שלא היתה מסכימה.
אין לדעת מה שהיא יכולה לעשות.
לא פחדתי.
תמיד נתתי לה יחס יפה.
היא לא היתה אשמה.
היה בחור אחד שרצה להתחתן איתה.
כולנו כבר שמחנו על כך שיהיו לה עוד ילדים.
היא היתה לגמרי בסדר.
שבוע לפני החתונה היא התאבדה.
למשפחתה של תמצ'ו היו זכרונות טובים ממחנה העבודה.
לפני המלחמה הם היו השומרים במגרש של בית החרושת.
הם קיבלו מפיקלר זכות להמשיך לגור בבית שלהם שם.
הבן הקטן היה חבר של חוה.
פעם מת להם אווז גדול.
הילד הביא אותו לאימי.
היא הכינה ממנו ארוחות.
אכלנו טוב, והתחזקנו.
