כחצי שנה לאחר מכן עלה גם אלי לישראל. הגיעו אז כבר עולים רבים מקפריסין, בעליה חוקית.
אלי גויס לצבא ישר מהאוניה. הוא נשלח למערכה בלטרון. רבים מהחיילים שהיו איתו נפלו בקרבות הקשים. חברו הטוב איבד רגל.
יום אחד, בזמן שאלי היה מגויס, קיבלתי ממנו מכתב. הוא סיפר שהוא נפצע. הוא שוכב בבית החולים בצריפין, ומבקש שאבוא לבקר.
התחננתי בפני הדוד שירשה לי לבקר אותו. הדוד לא הסכים.
הוא אמר שיש קרבות קשים בכל הארץ. יש גם כנופיות ערבים, ומסוכן מאד בדרכים.
הוא הזהיר אותי: ''אל תסעי''!
לא שמעתי בקולו.
יצאנו באוטובוס משורין. המצב היה באמת קשה מאד. הנסיעה התבצעה באוטובוסים שבחלונותיהם הקדמיים הורכבו תריסי פלדה עבים עם חריצים. הנהגים בקושי יכלו לראות דרכם. בכל אוטובוס היו שני נהגים.
הנסיעה היתה אפשרית בדרכים מעטות בלבד. הדרך התארכה מאד, ובנוסף התעכבנו יומיים בג'נין.
בכבישים היו מחסומים רבים, שהוצבו על ידי האנגלים. הערבים היו יכולים לפגוע בנו ממארבים לידם.
הנהגים אמרו לנוסעים: ''במקרה ותשמעו יריות, תשכבו על הרצפה''.
עברנו דרך חיפה. בשכונת חליסה ירו עלינו מכל הכיוונים. נשכבנו על רצפת האוטובוס, ועברנו בשלום.
בצריפין הבנתי שאלי אינו בדיוק פצוע. הוא התאשפז כי היה בהלם, לאחר קרב קשה.
הוא אמר: ''מתי שיוטב לי אקבל חופשה, ואבוא לנוח אצלך''.
הוא הוסיף: ''את יודעת, רשמתי אותך בתעודת הזהות בתור אשתי''.
הוא הצהיר שהוא נשוי לי מתי שהגיע לארץ, למרות שלא היינו נשואים על פי החוק.
הוא היה פיקח מאד, וחשב שלא ישלחו גברים נשואים לשדה הקרב.
הסכמתי: ''טוב, מה שעשית, עשית''.
הדוד צבי פגש את החבר שלי, וראה שהוא בסדר. הדוד ערך לנו חתונה יפה מאד בכפר יחזקאל. כל הכפר, כחמש מאות אנשים, הגיעו לחתונה. הייתי נשואה.
