המשכנו להפליג עוד ועוד.
כבר לא הבנתי היכן אנחנו נמצאים.
לפתע, ברגע שלא ציפינו לו, הודיעו לנו שאנו מתקרבים, רואים מרחוק את ארץ ישראל.
התלהבנו, אך אסור היה לנו לעלות לסיפון, ולראות את הר הכרמל שהיה באופק.
חיכינו בסבלנות לרגע שנגיע לחוף.
כל זמן שהפלגנו בנתיבי הימים הבינלאומיים הכל היה בסדר. אבל לאחר שנכנסנו לתחום המים הטריטוריאליים של הארץ החלו הדברים להשתבש. גילינו לפתע מולנו ספינות קרב בריטיות אחדות, גדולות ומפוארות, פרושות ברחבי הים.
הן הקיפו את הספינה שלנו והתקרבו אליה.
הבריטים ידעו כל הזמן על ''חיים ארלזורוב''. הם חיכו לכך שהיא תגיע לתחום שליטתם החוקית כדי שיוכלו לעצור אותה.
מפקדי האניה גייסו קבוצה גדולה של בחורים ובחורות מבין המעפילים. הרבה בחורים ומעט בחורות, ביניהן אותי. הוטלה עלינו המשימה לנסות ולהתנגד לאנגלים בשעה שינסו לעלות על האניה.
קיוינו שנצליח להדוף אותם עד לאחר שנגיע לחוף.
הכנו במהירות רבה שמונה עמודי עץ ארוכים וחזקים. הוצאנו מכל צד של סיפון האניה ארבעה מהם, וקשרנו אותם בניצב. הם נראו כמו משוטים ענקיים.
''חיים ארלזורוב'' המשיכה להפליג. המשחתות ניסו כל הזמן להיצמד אליה, אך לא הצליחו כי העמודים בלמו אותן.
הפלגנו כך עד שהגענו לקירבת חוף בת-גלים.
התקדמנו במהירות לחוף.
האנגלים התחילו לירות עלינו פצצות גז מדמיע. הגז, שלא התפזר, שרף לנו בעיניים וחנק אותנו. התחלנו להשתעל בלי הפסקה.
היתה לי מימייה עם קפה על החגורה. ניקיתי באמצעות הקפה את פניי, ושתיתי מעט. הגז הפסיק להציק.
המשחתות לא הצליחו להרוס את העמודים.
האנגלים ירו מטח שני של פצצות גז מדמיע, רבות וחזקות.
ידינו רפו. נאלצנו להסתתר תחת הסיפון.
חיילים אנגלים אחדים, חובשי מסכות-גז, התחילו לזחול על העמודים ולהגיע אלינו.
כשראינו זאת, יצאו כל מי שיכלו אל הסיפון. יצאתי גם אני, בחורה יחידה.
הייתי מכוסה להגנתי בסיר על הראש ופח על החזה.
התחלנו לזרוק על האנגלים בקבוקים, אבנים, וכל חפץ אחר שמצאנו. אלה היו כל אמצעי ההגנה שלנו.
צעקתי לעברם: ''פשיסטים! פשיסטים בכפפות לבנות''!
הם ראו שאני בחורה, וקראו ברמקול בכעס: ''שהבחורה תרד! שהיא לא תהיה על הסיפון! מה שקורה פה לא מתאים לה!''
ראיתי לפתע את אחד החיילים האנגלים מתקדם במהירות על עמוד. הייתי קרובה אליו, והשלכתי אותו בכח לים.
האנגלים צעקו בכעס: ''אנחנו נהרוג אותך''!
מכל הלוחמים הרבים שהיינו על הסיפון בתחילה נותרו כעת מעטים בלבד. לאחר מטח פצצות הגז השני כמעט בלתי אפשרי היה להישאר עליו.
הייתי בין הבודדים שלא ויתרו.
יותר ויותר אנגלים עלו בבת אחת על הסיפון, לאחר שזחלו על העמודים. כעשרים מהם הצליחו להשתלט עליו.
שניים מהם תפשו אותי ראשונה. הם השכיבו אותי והיכו אותי קצת. מכות רבות, אך לא חזקות.
תוך כדי כך אמרו בזעם: ''מגיע לך הכי הרבה! כי היית רעה מאד והשפלת אותנו! זרקת חבר שלנו לים!''
אחר כך הם שמו משהו בפי. הראש שלי התחיל להסתובב, ולא הבנתי מה קורה. התחלתי להשתעל, והייתי צרודה במשך שעות רבות. מאוחר יותר הסבירו לי חבריי שזאת היתה אבקה שנועדה לגרום לחנק זמני.
כשהבריטים השתלטו על האניה היינו כבר ממש קרובים לחוף, מאות מטרים אחדים מדרום לראש הכרמל.
רב החובל נתן לכולנו עצה מהירה: ''מי שיכול, שיקפוץ וימלט''!
מי שיכלו, קפצו ושחו. מעטים הצליחו לעלות אל החוף.
מתנדבים מהארץ חיכו להם. הם אספו אותם, ונתנו להם בגדים ומסמכים. כך זכו מתי-מעט להישאר כאן.
האנגלים הביאו ספינת-כלא מיוחדת, שסיפונה היה מגודר ברשתות גבוהות.
הם פקדו: ''כולכם עוברים לספינה הזאת''!
מפקדנו, לובה אליאב, הסביר שנכשלנו ואין ברירה, אנחנו נשלחים לקפריסין.
בכינו, צעקנו, אך הכל היה לחינם. עלינו על הספינה הזאת והפלגנו, למרחק של יום.
אחד המפקדים שלנו היה גבר צעיר מאמריקה. לפני הירידה מהספינה בקפריסין, המפקד שלי ביקש ממני שאעזור לו. הבריטים היו עלולים לזהות את המפקדים ולאסור אותם.
הבחור ביקש שאשתדל לחפות עליו בשעה שנרד, והוא ייצמד אלי כאילו הוא בן זוגי. בנוסף לכך הוא גם נתן לי להחזיק חבילה קטנה, שאחר כך התברר לי שהיה בה אקדח.
עברנו בשלום את הביקורת.
הספינה ''חיים ארלזורוב'' נשארה מוטלת על צידה, סמוך לחוף בת-גלים, במשך שבועות רבים לאחר הקרב. תושבים מקומיים שטו אליה בסירות דיג, ובזזו את כל הרכוש שלנו שהיה עליה.
ראשי הישוב, שתכננו את מפעל ההעפלה, ידעו כי הסיכויים שספינות המעפילים יגיעו בשלום לחופי הארץ הם אפסיים, בגלל השימוש ברדאר.
מפעל ההעפלה תוכנן כדי ליצור לחץ על דעת הקהל העולמית, ולהביא את הבריטים לשפר את היחס אל הישוב היהודי בארץ ישראל.
כבר לא הבנתי היכן אנחנו נמצאים.
לפתע, ברגע שלא ציפינו לו, הודיעו לנו שאנו מתקרבים, רואים מרחוק את ארץ ישראל.
התלהבנו, אך אסור היה לנו לעלות לסיפון, ולראות את הר הכרמל שהיה באופק.
חיכינו בסבלנות לרגע שנגיע לחוף.
כל זמן שהפלגנו בנתיבי הימים הבינלאומיים הכל היה בסדר. אבל לאחר שנכנסנו לתחום המים הטריטוריאליים של הארץ החלו הדברים להשתבש. גילינו לפתע מולנו ספינות קרב בריטיות אחדות, גדולות ומפוארות, פרושות ברחבי הים.
הן הקיפו את הספינה שלנו והתקרבו אליה.
הבריטים ידעו כל הזמן על ''חיים ארלזורוב''. הם חיכו לכך שהיא תגיע לתחום שליטתם החוקית כדי שיוכלו לעצור אותה.
מפקדי האניה גייסו קבוצה גדולה של בחורים ובחורות מבין המעפילים. הרבה בחורים ומעט בחורות, ביניהן אותי. הוטלה עלינו המשימה לנסות ולהתנגד לאנגלים בשעה שינסו לעלות על האניה.
קיוינו שנצליח להדוף אותם עד לאחר שנגיע לחוף.
הכנו במהירות רבה שמונה עמודי עץ ארוכים וחזקים. הוצאנו מכל צד של סיפון האניה ארבעה מהם, וקשרנו אותם בניצב. הם נראו כמו משוטים ענקיים.
''חיים ארלזורוב'' המשיכה להפליג. המשחתות ניסו כל הזמן להיצמד אליה, אך לא הצליחו כי העמודים בלמו אותן.
הפלגנו כך עד שהגענו לקירבת חוף בת-גלים.
התקדמנו במהירות לחוף.
האנגלים התחילו לירות עלינו פצצות גז מדמיע. הגז, שלא התפזר, שרף לנו בעיניים וחנק אותנו. התחלנו להשתעל בלי הפסקה.
היתה לי מימייה עם קפה על החגורה. ניקיתי באמצעות הקפה את פניי, ושתיתי מעט. הגז הפסיק להציק.
המשחתות לא הצליחו להרוס את העמודים.
האנגלים ירו מטח שני של פצצות גז מדמיע, רבות וחזקות.
ידינו רפו. נאלצנו להסתתר תחת הסיפון.
חיילים אנגלים אחדים, חובשי מסכות-גז, התחילו לזחול על העמודים ולהגיע אלינו.
כשראינו זאת, יצאו כל מי שיכלו אל הסיפון. יצאתי גם אני, בחורה יחידה.
הייתי מכוסה להגנתי בסיר על הראש ופח על החזה.
התחלנו לזרוק על האנגלים בקבוקים, אבנים, וכל חפץ אחר שמצאנו. אלה היו כל אמצעי ההגנה שלנו.
צעקתי לעברם: ''פשיסטים! פשיסטים בכפפות לבנות''!
הם ראו שאני בחורה, וקראו ברמקול בכעס: ''שהבחורה תרד! שהיא לא תהיה על הסיפון! מה שקורה פה לא מתאים לה!''
ראיתי לפתע את אחד החיילים האנגלים מתקדם במהירות על עמוד. הייתי קרובה אליו, והשלכתי אותו בכח לים.
האנגלים צעקו בכעס: ''אנחנו נהרוג אותך''!
מכל הלוחמים הרבים שהיינו על הסיפון בתחילה נותרו כעת מעטים בלבד. לאחר מטח פצצות הגז השני כמעט בלתי אפשרי היה להישאר עליו.
הייתי בין הבודדים שלא ויתרו.
יותר ויותר אנגלים עלו בבת אחת על הסיפון, לאחר שזחלו על העמודים. כעשרים מהם הצליחו להשתלט עליו.
שניים מהם תפשו אותי ראשונה. הם השכיבו אותי והיכו אותי קצת. מכות רבות, אך לא חזקות.
תוך כדי כך אמרו בזעם: ''מגיע לך הכי הרבה! כי היית רעה מאד והשפלת אותנו! זרקת חבר שלנו לים!''
אחר כך הם שמו משהו בפי. הראש שלי התחיל להסתובב, ולא הבנתי מה קורה. התחלתי להשתעל, והייתי צרודה במשך שעות רבות. מאוחר יותר הסבירו לי חבריי שזאת היתה אבקה שנועדה לגרום לחנק זמני.
כשהבריטים השתלטו על האניה היינו כבר ממש קרובים לחוף, מאות מטרים אחדים מדרום לראש הכרמל.
רב החובל נתן לכולנו עצה מהירה: ''מי שיכול, שיקפוץ וימלט''!
מי שיכלו, קפצו ושחו. מעטים הצליחו לעלות אל החוף.
מתנדבים מהארץ חיכו להם. הם אספו אותם, ונתנו להם בגדים ומסמכים. כך זכו מתי-מעט להישאר כאן.
האנגלים הביאו ספינת-כלא מיוחדת, שסיפונה היה מגודר ברשתות גבוהות.
הם פקדו: ''כולכם עוברים לספינה הזאת''!
מפקדנו, לובה אליאב, הסביר שנכשלנו ואין ברירה, אנחנו נשלחים לקפריסין.
בכינו, צעקנו, אך הכל היה לחינם. עלינו על הספינה הזאת והפלגנו, למרחק של יום.
אחד המפקדים שלנו היה גבר צעיר מאמריקה. לפני הירידה מהספינה בקפריסין, המפקד שלי ביקש ממני שאעזור לו. הבריטים היו עלולים לזהות את המפקדים ולאסור אותם.
הבחור ביקש שאשתדל לחפות עליו בשעה שנרד, והוא ייצמד אלי כאילו הוא בן זוגי. בנוסף לכך הוא גם נתן לי להחזיק חבילה קטנה, שאחר כך התברר לי שהיה בה אקדח.
עברנו בשלום את הביקורת.
הספינה ''חיים ארלזורוב'' נשארה מוטלת על צידה, סמוך לחוף בת-גלים, במשך שבועות רבים לאחר הקרב. תושבים מקומיים שטו אליה בסירות דיג, ובזזו את כל הרכוש שלנו שהיה עליה.
ראשי הישוב, שתכננו את מפעל ההעפלה, ידעו כי הסיכויים שספינות המעפילים יגיעו בשלום לחופי הארץ הם אפסיים, בגלל השימוש ברדאר.
מפעל ההעפלה תוכנן כדי ליצור לחץ על דעת הקהל העולמית, ולהביא את הבריטים לשפר את היחס אל הישוב היהודי בארץ ישראל.
