ברכבת לאושוויץ - סופו של היודנראט שלנו.
הגסטאפו הובילו אותנו לתחנת הרכבת.
בתחנה קיבלו חברי היודנראט קרון-נוסעים יפה למהלך הנסיעה.
חלק מהמנהלים, וביניהם משה הלפרט, עלו עליו. אחרים העדיפו לנסוע בקרונות-המשא, יחד עם בני משפחותיהם.
מתחילת המלחמה נאספו בעירנו פליטים יהודים מרחבי פולין, אשר חיו ועבדו עימנו. הם ראו את הצרות הגדולות בוורשה, בלודג', ובמקומות רבים אחרים. הם עברו את הגיהנום, והיו גיבורים, חזקים ומלוכדים.
היודנראט שלנו עולל להם צרות רבות. הפליטים התחרו מולו על המשאבים המוגבלים שהיו עבור כל היהודים, ולכן הצר היודנראט את צעדיהם ככל שיכול היה. זאת באמצעות צווים והוראות שונים שהיה ביכולתו לגזור עליהם. אם רצה גם מסר אותם לידי הנאצים, באמצעות דיווח שהם מפרי צו זה או אחר.
הפליטים ביקשו מהיודנראט: ''אנא, אל תעשו לנו צרות. גם אנו יהודים. אין זאת לטובת אף אחד אם יש חיכוכים בינינו''.
בקשותיהם ותחינותיהם היו ללא הועיל. הם נצרו זאת היטב בליבם ובמוחם, וחיכו ליום נקם, בלי להרפות מכך.
הרכבת התחילה לצאת מהתחנה, והגסטאפו כבר ירדו ממנה.
גברים אחדים מאותם פליטים נכנסו אל קרון היודנראט, וחנקו למוות שישים מחבריו.
חלק מהיודנראט היו בעלי עבר פלילי, חלק היו שייכים למעמד הגבוה המקומי, וחלק נוסף היו אנשים מכובדים פשוטים, אשר הצטרפו אליו בפקודת הנאצים.
המשרה השחיתה אותם והם הפכו לבעלי מוסר ירוד, כמו רויזה פיילה שסחרה במנות המזון שלנו במחנה העבודה. הם דאגו לעצמם בלבד, קיבלו שוחד, גנבו ומעלו.
הם חיו חיים טובים במחנה העבודה. באושוויץ היו להם את קשריהם הקודמים עם הנאצים כהוכחה לנאמנותם, והם שוב נעשו לאחראים עלינו. הסידור הזה נמשך גם בברגן-בלזן.
אחרי השחרור הם קיבלו מכוחות הצבא את משרות הייצוג והניהול במחנות הניצולים.
חלקם הפכו, בדרך זאת, גם לראשי קהילות הניצולים והיהודים בכלל, ברחבי תבל, עד עצם היום הזה.
הרכבת התחילה לזוז, ועמדנו צפופים ונחנקים בקרון המשא.
משכתי את אימי ואחותי לעבר הצוהר היחיד שהיה בקרון, כדי לנסות ולנשום אויר.
אימי אחזה בשמלתי. היא פחדה שאקפוץ ואברח דרך החלון.
הרעיון לא עלה בדעתי.
