שהייתי ילד, בערך בין הגילים 7-13, הייתי מבקר דרך קבע, כמעט כל שבת שנייה, בבית החולים לחולי נפש בעכו העתיקה. היה לי שם דוד, בנימין, שנפשו התערערה מחמת זוועות המלחמה העולמית השנייה, ואימי היתה האפוטרופוסית שלו. בית החולים בעכו היה שם נרדף, באותה תקופה של תחילת שנות ה-1960, לכל מה שקשור באי שפיות במדינת ישראל, שכן היה זה כמעט המתקן היחיד לכך. החולים אושפזו בתוך כתלי מצודת עכו, בחדרים ובחצרות שבין החומות. אנחנו, אבי, אימי, אחי ואני, היינו מגיעים בשבת בבוקר דרך שער הכניסה, ומתישבים על הדשא שלפני הגשר שמעל החפיר אשר למרגלות המצודה. הייתי צופה בחולים אשר היו יוצאים אל החפיר, שבו היתה חצר המנוחה שלהם. הם היו מאות, לבושים בחאקי, והתנהגו למופת. לא נראה היה שמגבלת המקום והצפיפות מפריעה להם. הבנתי כבר אז שלהיות משוגע זאת לא עיסקה של מי יודע מה עם החיים. אתה אמנם מקבל קורת גג, לבוש ומזון, אבל מנגד מאבד את החירות לעשות כרצונך.
מיד לאחר שהגענו הייתי מתחמק מההורים, ומתחיל לבדי בטיול במסלול הקבוע כמעט, שהיה נמשך כשעתיים. הייתי נכנס למצודה, לבית הכלא שהיא שמשה בעבר, והייתי משוטט בין תאי האסירים, שמזרונים היו פרושים בהם ועליהם שמות כמו זאב ז'בוטינסקי ואסירי ציון אחרים. הייתי יורד לפעמים אל חדר הגרדום ומביט שוב ושוב במנגנון התליה, בימים ההם עדיין המקום לא הפך לאתר הנצחה, והמתקן היה בעיני סימבולי במידת בה. היו באולמות הכלא גם כלי נשק ישנים, והמקום נראה בהחלט מתאים להיעשות למוזיאון, למרות שלא היתה שם כמעט נפש חיה. אחר כך או עוד קודם, תלוי בהחלטה ספונטנית, הייתי יוצא מבית החולים והולך לעבר חצר החאן הגדולה עם הקשתות, שגם היא היתה ריקה מאדם, ומדמיין את שיירות הגמלים והסוחרים שהיו יושבים בחאן לפני מאות שנים. לעיתים הייתי נכנס גם למסגד הגדול, ומחפש את הכספת שבתוכה טמונה שערה של מוחמד, שהיה נדמה לי כי נמצאת שם. לנמל לא הייתי מגיע כמעט. הוא היה בבחינת קו הגבול עם המציאות, מציאות שממנה הייתי מתרחק בשיטוט הקבוע שלי בין החומות העבות של העיר, שהיתה אז כולה שוממה כמעט.
הבילוי העיקרי שלי, כמין טקס קבוע שהייתי עושה כמעט כל פעם, היה לרוץ על גבי החומות של חצר התותחים הגדולה שיש בחומה לפני שער בית החולים, בסוף הטיילת הארוכה והישרה שגובלת בקו המים. לפני הריצה הייתי הייתי נעמד בכוך שבחומה בצד הכביש בסמוך לחצר התותחים, שהוא כעין מרפסת שמשקיפה אל המים מגובה עשרות רבות של מטרים, ומתבונן בגלים, בסלעים, במים העמוקים ובמרחק הרב, ותוהה אם אפשר לקפוץ מהגובה הזה למים. אחר כך הייתי מתחיל בטכס. הטכס היה לעלות על גבי החומה, שחרכים לירי תותחים קבועים בה ברווחים של מטרים אחדים, ולרוץ לאורכה. החומה בנויה מאבנים מסותתות באורח גס, אשר יכולים לשמש כל אחד למדרך ילד, אך הם אינם מפולסים ויש הפרשים של סנטימטרים אחדים בגובה של כל אבן ביחס לאחרות. חרכי הירי, לתותחים יצוקים ענקים ועתיקים שבשנים הראשונות עוד ניצבו במקום אחדים מהם אך במשך הזמן נעלמו כולם, הם ברוחב של כחצי מטר בצד החצר ועד לשני מטר בצד שפונה לים. הייתי רץ במרכז החומה, מדלג על המפתח ברוחב מטר לערך של כל חרך תותח באמצעיתו, עד שהייתי משלים כך כמה עשרות מטרים. מעלי היו השמיים, למרגלותיי הים, ובליבי התכלת. תפילה אחת היתה כל העת בליבי. דבר אחד ביקשתי בלבבי, והוא שכשאגדל אזכה לכתוב את הסיפורים של אימי ניצולת השואה. היא היתה מספרת לנו מעט מידי פעם, אך בעיקר נחרת במוחי הסיפור שהיא כבר כתבה אותם פעם והכתב-יד ירד לטימיון. הבנתי שאני, כילד ניצול שואה, נימצא בין מיצרי השכחה שממתינה לי כמבוגר. באותם ימים המושגים הרווחים היו בעיקר 'היסתדרות' ו'בן גוריון', ולשואה לא היה סיכוי להתנחל בתודעה הציבורית, ולפיכך גם בתודעה האישית. נדונתי אם כן, עוד מילדותי, לחיים של שכחה עצמית, ולא חשבתי אלא על מפלט אחד מכך, והוא לכתוב את קורותיה. לאחר כמה דקות של ריצה על החומה הייתי יורד וחוזר לבית המשוגעים, וזה היה פחות או יותר הסימן שחוזרים הביתה. מעולם לא סיפרתי להורים מה עשיתי, והם גם לא שאלו. היתה לי גם ילדות נוספת, של חופי ים, ודודים ומושבים, בתי ספר, חברים ועוד, אך החומה העתיקה היתה עולם בפני עצמו שמעולם לא סיפרתי עליו, וגם לא על התקוות החבויות שהתגלמו בו. התקופה הזאת נמשכה שנים לא מעטות, כי אני זוכר שהפסקתי לרוץ על החומה לאחר שאמרתי לעצמי שאני כבר גבוה מידי מכדי לראות בבירור את הפרשי הגבהים שבין האבנים שעליהם רצתי, והסכנה למעוד היא לפיכך מוחשית הרבה יותר. כשהייתי ילד קטן גם אם הייתי נופל, היה לי עדיין סיכוי להישאר על גב החומה, אך אם הייתי נופל כילד גדול קרוב לוודאי שהייתי מתגלגל אל התהום.
כחייל טרי בשירות סדיר חוויתי את משבר מלחמת יום הכיפורים, והדבר הביא אותי, לאחר שנות נעורים בסגנון הסיקסטיס על מדרגות בית רוטשילד בחיפה, לשוב אל המסקנה שאין לי מוצא אלא לכתוב את סיפורי אימי כדי ליצור זהות אמיתית משלי. נסעתי לחו''ל לשנתיים, והקפתי את העולם. ראיתי ערים לעייפה, וחזרתי לבית הוריי בחיפה, בשכונת הדר בקצה רחוב הרצל שלפני בית התעשיה. ידעתי שבכל מקום שאליו אפנה אני נדון לשכחת השואה ולשכחת מוצאי. לכן ביקשתי מאימי, כלאחר יד, שתספר לי את סיפוריה. הקלטתי אותה כמעט מידי יום במשךי חודשים אחדים, ובמהלך שנים רבות לאחר מכן עמלתי, בדרך שתיארתי בספר 'הנסיך הקטן נוחת', ליצור את ההארה והמיתוס המתמשך שיאפשרו לי להנציח את הסיפורים בדרך המפוארת ביותר שאוכל, משימה שלא חדלתי ולא אחדל ממנה לעולם. הקלטת הסיפורים התרחשה באביב-קיץ שנת 1978, זמן קצר לפני שנחתם הסכם השלום עם מצרים, ואני חי מאז בתחושה שמסרנו את סיני וקיבלנו בתמורה את פסטיבל חומות עכו.
את הסיפור על הריצה על החומות סיפרתי לראשונה לפני כשנה בפני תלמידים, שמורתם הזמינה אותי לטכס יום השואה לאחר שקראה את 'סיפורי גולדה', שהוא שם ספר הזכרונות של אימי שיצא לאור במהדורה צנועה. חשבתי שנסגר מעגל, אך כחודש לאחר מכן ראיתי סרטון על האנדרטה לזכר השואה שעיצב האדריכל ליבסקינד במרכז ברלין. האנדרטה בנויה כחצר שבה ניצבים מאות קוביות בטון בגובה מטרים אחדים, בגדלים ובצורות שונים במקצת, אשר ביניהן מפרידות מעין סמטאות צרות. לא התעניינתי בזמנו באנדרטה למרות הפירסום הרב שלו זכתה, אך בסרטון שבו צפיתי ראיתי בחור שמדלג על גבי קוביות הבטון. וואלה, אמרתי לעצמי, זה בדיוק מה שעשיתי על גבי חומות עכו העתיקה כשהייתי ילד.
לאחר השנים הרבות שהשקעתי בעריכת זכרונות אימי ובעיצוב מעגלי התובנות המורכבים שסביבם, חשבתי שהגעתי אל המנוחה והנחלה. אימי כבר היתה מבוגרת מאד, מעל גיל שמונים, והיתה לה שגרת יום קבועה. היא היתה יושבת במרפסת שברחוב הרצל ומשקיפה על התנועה ברחוב, ביחד עם המטפלת שלה. כל אורח בביתנו היה מקבל עותק מהספר 'סיפורי גולדה', ומידי פעם היו גם מתקשרים מעיתון או ארגון כלשהוא ומבקשים לשוחח איתה. כך עברו השנים, כשאנו חשים כמו דגל גאה להנצחת השואה והתקומה, ואימי מתכננת כיצד להגיע לגיל מאה. זאת עד שבאו הבולדוזרים והחריבו את עולמנו, וגרמו למותה בטרם עת. את הבולדוזרים הביא ראש העיר, לצורך פרויקט משולב של הקמת המטרונית ושדרוג התשתיות ברחוב. הבולדוזרים פעלו בלי מנוח במשך שנים אחדות, כשהם יוצרים מטרדי אבק ורעש בלתי פוסקים. בהדרגה הפכנו, ככל שהחפירות התקדמו, לנצורים ומנותקים מיתר העולם, כמו תושבי הרחוב ב'תעלת בלאומילך'. המדרכה וגם הרחוב נמחקו, והקטע שלפני ביתנו הפך בלתי עביר לרכב. אחות קופת חולים, רופא, אמבולנס, וכל רכב הצלה ושירות, פסקו מלהגיע אל ביתנו, כי לא יכלו להתמודד עם קשיי העבירות. לא קיבלנו מהעיריה שום הנחיה ושום סיוע. הכל נחת עלינו בהפתעה גמורה, תוך אי ודאות לגבי כל מה שעומד להתרחש מבחינת תכנון ולוח זמנים. הוודאות היחידה היתה ערימות האבנים שנערמו שוב ושוב מתחת למרפסת, מגיעות לגובה רב ומזכירות את ערימות הגוויות בברגן בלזן. בעקבות הבולדוזרים הגיעה גם, בתזמון מושלם, אוכלוסיה חדשה לבנין ולשכונה, של מפרי חוק משלל גווני הקשת, אשר השליטו טרור ותחלואה.
כל העם ראה והריע. ראש העיר שיעשע אותו בהבטחות, באירועי חינם, ובפרויקטים פומפוזיים, והעם לא טרח להבין שהוא מכחיד שכונה שלמה. אימי דעכה אט אט במהלך אותם שנים, והפכה לסיעודית ובסופו של דבר נפטרה, ביום שבו נפתח נתיב המטרונית החדש לתנועה. זאת לאחר שהעץ הגדול לפני המרפסת נכרת, והמדרכה שלפני הבית הוצרה מאד והפכה בלתי נגישה לחניה. מכיוון שבזמנו התנגדתי להקמת האיצטדיון בדרום העיר, ולפרויקט 'מגדלי מגידו' לפניו, כי חשבתי שהם אינם ראויים ומהווים בזבוז כספי ציבור, חייתי בתחושה שכל פרויקט המטרונית לפני בית אימי בוצע על ידי ראש העיר במטרה להתנקם בי.
המטרונית מובילה מעכו לחיפה. הפס האדום שלה מוביל מהחומות שעליהם הייתי רץ בילדותי אל האצטדיון שאמור לשמש להן תחליף. אני לא מוותר על הזיכרון האישי שלי והפס של המטרונית יזכיר לי לעד את אימי ז''ל.
