בלילה מת אריק איינשטיין,
שכתב ושר שירי אהבה.
היום משמיעים ברדיו את שיריו,
ואנו מתאבלים עליו כמו על אח.
אתמול בצהריים נסעתי באוטובוס,
ובחורה צעירה התיישבה לפתע מולי,
בספסלים האחוריים שפונים זה לזה.
היא היתה כה יפה, שנשמתי נעתקה.
דומה לקתרין דנאב, גבוהה ואצילית,
עם שיער ערמוני ארוך ושופע, עיניים כחולות,
עור צח, גזרה חטובה, וארשת שלווה,
פני דוגמנית צמרת שהעולם טרם חזה.
רציתי להתחיל איתה, אך לא מצאתי במה,
מה אומרים לה, חשבתי, חוץ מזה שחם נורא.
היו לי איתה דקות אחדות של נסיעה,
שהפכו לדומיה נוראה בעיר עיפה.
חייכתי חיוך רחב, בארשת קפואה וקמוטה,
היא הבינה וניסתה ליזום קשר בעצמה,
כי כשעברו אנשים לידה, מבלי צורך,
ברכיה נטו לעברי והיא בי בעדינות נגעה.
היא לא חייכה אליי אלא ירדה תחנה לפניי.
כיבדתי את פרטיותה של אישה בקהילה,
שלא ידעתי עליה מאומה, חוץ מתחושת החמצה,
ולא ירדתי ורדפתי אחריה עד צאת הנשמה.
סימנתי אותה ברוחי באותיות קידוש לבנה,
אולי אשב בקפה מול התחנה ואמתין לבואה.
כי בלילה לא יכולתי לישון בגללה,
היא חיבקה בדימיוני את גופי ועימי נרדמה.
