הפוטוריזם פנה לרגשותיו של האדם המודרני, ולהתנסותו באמצעי הייצור, התיקשורת והתחבורה המתקדמים והמהירים, מהמטוס ועד לטלפון, מהקולנוע ועד למזון המהיר. אלה תוארו ככל ביטויי הקידמה שמשנים בהכרח את כל חיי היומיום, ובדרך זאת משנים את אופני הביטוי של המשורר והצייר.
מייסד הפוטוריזם והדמות הבולטת ביותר בתנועה היה איש העט האיטלקי פיליפו תומאסו מארינטי.
מארינטי הקים את התנועה בהיותו בגיל שלושים, עם כתיבת 'המניפסט הפוטוריסטי' ב- 1905. במהרה הצטרפו אליו אמנים איטלקים צעירים.
מארינטי ביטא תיעוב עז לכל מה שהוא ישן, ובמיוחד למסורת הפוליטית והאמנותית. הפוטוריסטים העריצו מהירות, טכנולוגיה, נעורים, ואלימות. הם אהבו את המכונית, המטוס, והעיר התעשייתית. כל אלה ייצגו עבורם את ניצחון הטכנולוגיה האנושית על הטבע.
באותה מידה הם היו לאומנים נלהבים. הם שללו את תרבות העבר וכל תרבות חיקוי כלשהיא, והיללו את המקוריות לשמה, גם אם היתה נועזת, וגם אם היתה אלימה.
הפוטוריסטים פעלו בתחומי אמנות רבים, כולל ציור, פיסול, קרמיקה, עיצוב גראפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תיאטרון, קולנוע, אופנה, ספרות, מוזיקה, ארכיטקטורה, ואפילו גסטרונומיה.
הפוטוריסטים הבדילו עצמם מיתר סגנונות האמנות המודרנית בזכות דחף הרצון שפיעם ביצירותיהם. הם טענו כי האמנות זקוקה לדרמה, לתנועה והתנגשות כוחות הנפש, בדומה למתרחש בטבע.
היו קווים מקבילים רבים מאד בין הנאציזם לפוטוריזם: אהבת העתיד והנעורים, אהבת המודרניזציה והטכנולוגיה, האלימות, הלאומנות, המלחמה, ועוד.
כמו הנאצים, הפוטוריסטים הירבו לעסוק בטכנולוגיה בכלל, ובטכנולוגיה צבאית בפרט. לכן הפך העיסוק בתעופה בהדרגה למרכזי בתנועה, ככל שהטיסה הפכה להיות נגישה לאנשים רבים יותר.
המטוס הפך לשחקן ראשי בדרמה הפוטוריסטית. הציור האוירי נחשב כפיסגת הישגי הפוטוריזם, ואופייני לשלב האחרון של התפתחות התנועה, בסוף שנות ה-1930 וראשית שנות ה-1940.
מארינטי הקים בשנת 1918 את 'המפלגה הפוטוריסטית הפוליטית', אשר שנה אחת בלבד לאחר מכן התמזגה עם מפלגתו של בניטו מוסוליני, והפכה בכך את מארינטי לאחד מראשוני התומכים והחברים של המפלגה הפאשיסטית האיטלקית.
ב-1919 הוא השתתף בחיבור 'המניפסט הפאשיסטי', שהיה המניפסט המקורי של התנועה הפאשיסטית האיטלקית.
אלא שיסוד חופש הביטוי המובנה בפוטוריזם לא מצא חן בעיני השמרנים מהמפלגה הפאשיסטית האיטלקית. הפשרה שעשו הנאצים לטובת 'הסדר הטוב' השפיעה עליהם, והניעה גם אותם לראות בפוטוריזם אמנות מנוונת.
מארינטי עשה צעדים רבים של התחנפות למשטר, כאשר בכל צעד הוא הפך לפחות ראדיקלי ואבאנגארדי.
הידידות האישית בין מארינטי למוסוליני, שעברה תהפוכות רבות, סייעה לפוטוריזם להישאר תנועת אמנות אוטונומית באיטליה, אך לא מעבר לכך. דמותו השמרנית יותר של גבריאל ד'אנונציו התאימה יותר למטרות של מוסוליני, והוא הפך אותו ל'משורר החצר של המפלגה הפאשיסטית.
