חקר ההיסטוריה לאחר מעשה הוא תמיד עסק מסוכן. חיל-האוויר וצבא צרפת לא ציפו להפסיד במלחמה נגד גרמניה ב -1940. לפיכך, ההיסטוריונים חייבים לתאר את ההכנות שלהם במהלך שנות ה-1930 יחד עם ההקשרים שעיצבו את אותן החלטות. להחלטות אלה היה בסיס רציונאלי במבחן הסבירות בקרב מנהיגים ואנשי מקצוע צבאיים כאחד. עם זאת, בנקודות אחדות בשנות ה-1930, מנהיגים צרפתים יכלו לבחור באפשרויות אחרות. התחומים החשובים ביותר תחת פיקוח ישיר של חיל-האוויר הצרפתי היו טכנולוגיה, ארגון, ומבצעים.
טכנולוגית, ההחלטה לרכוש את סדרת דגמי המטוסים ששילבו יחד יכולות הפצצה, תקיפה וסיור, שנועדה להביא למודרניזציה מקפת בשנת 1936, התבררה כקטלנית. למרות שההחלטה הרגיעה חששות פוליטיים בין-זרועיים, הדבר סיפק טכנולוגיה מודרנית לזמן קצר בלבד. בעיות ייצור ומהפכה טכנולוגית מתמשכת אכפו על חיל-האוויר אמצעי חסר תועלת. אך האם זו הייתה החלופה הסבירה היחידה באותו הזמן?
מומחים בתעשיית התעופה הצרפתית יכלו לייעץ למיניסטריון האוויריה כיצד להשיג מפציצים ומטוסי-קרב בנפרד. בשנים 1933-1934 הפך ברור כי עיצוב מנועי מטוסי-קרב היה בדרך לספק ביצועים טובים יותר מאלו של המפציצים. הופעתם של דלק אוקטן גבוה, מדחסי-דלק, וכנפיים בעלות ביצועים משופרים, הגדילה את יתרונות תכונות המטוס החד-מושבי באופן דרמטי. אם כן, מדוע קוט ודוניין, שרי האוויריה הצרפתים באותה תקופה, בחרו בעיצוב שהיה עתיד בברור לדעוך? התשובה טמונה בלחץ שהוטל עליהם על רקע המשבר הכלכלי והפוליטי ועל ידי הצבא. קוט וראש המטה שלו היו בעלי משאבים מוגבלים להוצאה על מודרניזציה, והצבא וחיל-הים לא היו יכולים להרשות למנהיגי האוויריה האגרסיביים להתחיל במרוץ להשגת מפציצים שלא היו מתאימים גם לתצפית ולמשימות סיוע אווירי קרוב.
יתר על כן, קברניטי התעשייה רצו לייצר מטוסים שהיו מתאימים ללקוחות מסחריים וממשלתיים כאחד. השקעות בתכנון מטוסי-קרב היו נועלות את התעשייה לכיוון השוק הצבאי הצר, ו'פוליטיקת האב-טיפוס' של שנות ה-1920 הוכיחה כי הדבר כרוך בחוסר ודאות, כיוון שהממשלה אפשרה לחברות לבצע מחקר ופיתוח ללא הזמנת מטוסים מספיקה, שתאפשר להם לקבל בחזרה את ההשקעות שלהם. לכן, מנהיגים בכירים בצבא ובתעשייה החזיקו את מיניסטריון האוויריה כבן ערובה. חברות תעשיית המטוסים בחרו לא לבנות מטוסים, אלא אם כן הממשלה תזמין מספיק על מנת להבטיח שהם יהפכו רווחיים, והצבא והצי תמכו במימון רק למטוסים שהתאימו למושגים שלהם כיצד צריך להפעיל עוצמה אווירית בשדה הקרב.
נטישת הדגמים ותוכניות השירות הנלוות פירושם היה מתפרש גם, ככל הנראה, כתחילת סופו של חיל האוויר כמוסד עצמאי. אנשי חיל האוויר נלכדו במלכודת שהכריחה אותם לנסות לשפר מערכת לקויה, מתוך ראיית הנולד שההימור הטכנולוגי שלהם פשט רגל. כדי לשדרג מחדש את חיל האוויר למתאים להתמודדות מול הלופטוואפה בתנאים פחות או יותר שווים היה נדרש אומץ רב יותר, והון פוליטי בכמות רבה יותר. הבריטים הצליחו לשלוף הישג כזה כאשר השר לתאום זרועות ההגנה אילץ את מפקדי חיל האוויר המלכותי לשנות את דגש תוכניות הרכש ממפציצים כבדים למטוסי-קרב ומכ''ם. בשנת 1938, לכל המאוחר, הצרפתים היו יכולים לנסות שינוי טכנולוגי כזה, אך המוסדות השונים התחפרו בעמדותיהם, עד כי כל שמיניסטריון האוויריה יכול היה לעשות היה לנסות פתרון הדרגתי לבעיה. התוצאה הייתה המטוס די-520, פתרון טכנולוגי שחיל האוויר הצרפתי יכול היה להשתמש בו ביעילות מול הלופטוואפה לו המלחמה התרחשה בשנים 1941 ו-1942, לאחר שכמות מספקת הייתה מופיעה בטייסות.
נקודת תפנית שנייה, משמעותית אולי יותר, ארעה בפברואר 1940, כאשר שר האוויריה לה-שמבר ומפקד חיל האוויר וולמין הכפיפו את המסגרת הארגונית האווירית לצבא היבשה. אם היה תחום אחד בו אנשי האוויריה היו אחראים לתבוסה, היה זה התחום. חיל האוויר הצרפתי פעל החל משנת 1933 תוך ניסיון ליישם את עיקרון ריכוז הכוחות. מפקדיו הצליחו לזכות בתמיכת הצבא בנחיצות מפקד אווירי, שייעץ למפקדי הצבא והצי בשימוש נכון בנכסי תעופה. החל משנת 1933, התרגילים השנתיים ומשחקי המלחמה חיזקו את התפישה כי רק באמצעות ריכוז משאבי עוצמה אווירית מועטים ומפוזרים מסוגלים המפקדים לצפות לתוצאה מירבית בשדה הקרב. לכן, ההחלטה לשנות את דרך תיפקוד השליטה האווירית, שהתרחשה לאחר הכרזת המלחמה הצרפתית ושלושה חודשים לפני שהנאצים תקפו, הסתכמה במשמעותה לנטישת מפקדי חיל-האוויר את חובתם להפעיל את היכולת האווירית כראוי.
ההחלטה הגבירה את החסרונות שאנשי חיל האוויר ידעו כי קיימים בשירות. החולשות של רשתות ההתראה, המוכנות הירודה של צוותי המילואים, ואי-הכשירות של המערכות הלוגיסטיות, היו כולם תחת לחץ רב יותר לאחר שהאירגון מחדש, ומאוחר יותר המצב במלחמה, פירקו את מבנה הפיקוד הגאוגרפי. לאחר שבע שנים של פיתוח דוקטרינה והתנסות שחידדה את היעילות המבצעית והאסטרטגית של חיל-האוויר, אפשרו מפקדיו לצבא להכניס אותו לתוך תבנית אשר, במקרה הטוב, נתנה לחיל-האוויר תפקיד טקטי בלבד. בשעה שהמדינה הייתה צריכה אותם יותר מכל, בחרו אנשי חיל האוויר להגביל את ראיית המלחמה שלהם אל תא-הטייס בלבד. הפסד זה של חזון מבצעי, וחוסר היכולת להציג את האופציות האוויריות הייחודיות לפיקוד הצבאי העליון, קיפח מצרפת את אחד מאמצעי הלחימה החזקים שלה.
לבסוף, חיל האוויר הצרפתי נכשל בביצועים ראויים בשדה הקרב של חלקו במערכה הלאומית הכוללת. החוסר הברור בצוותי-אוויר מאומנים ומיומנים הגביל את האפשרויות המבצעיות של החיל. הדבר נבע, בחלקו, מהנכונות לקבל את תפישת הצבא שסגנון הלוחמה לא השתנה במידה ניכרת מאז מלחמת העולם הראשונה. החיל בחר להתעלם מהלקחים שיכול היה ללמוד אודות עוצמה אווירית מהמלחמות הקטנות השונות שהתנהלו בין שתי מלחמות העולם. החיל לא העריך נכונה את יעילותם של מטוסי הקרב, והעריך יתר על המידה את יעילות של ההגנה האווירית הקרקעית, ובנוסף, למרבה הפלא, גם הפריז בהערכת עוצמת כושר התקיפה שלו, ובאותה מידה המעיט בהערכת אותן יכולות אצל יריבו הגרמני. היו אלה בברור ליקויים אינטלקטואלים ומבצעיים שאנשי חיל-אוויר מקצועיים היו חייבים להימנע מהם.
בחשבון הסופי, מוטלת על חיל האוויר הצרפתי חלק גדול מהאשמה לכיבוש הגרמני של צרפת בשנת 1940. האם החיל היה העבריין העיקרי בתבוסה? האם הוא היה האלמנט החתרני שזמם לפתוח את הדלתות לגרמניה באמצעות כישלון מכוון בביצוע תפקידו? התשובה היא 'לא' בשתי הסוגיות. הכשלים של אנשי חיל האוויר הצרפתי היו דומים לאלה של עמיתיהם מהצבא והצי. הם שירתו בכבוד בשדה-הקרב, ורבים מהם מתו בניסיון להתמודד עם כוחות שהיו טובים יותר מהם בטכנולוגיה, טקטיקה, ארגון ופעולות.
חוקרים שמנסים ללמוד לקחים מקורותיו של חיל-האוויר הצרפתי בין שתי המלחמות צריכים להכיר בכך כי לחצים פוליטיים, צבאיים, בין-זרועיים, וכלכליים, אילוצים טכנולוגיים, והחלטות אירגוניות, תרמו כולם יחד כדי לכפות החלטות בעייתיות שהרשויות הצבאיות והאזרחיות כאחד לא בהכרח רצו בהן. מנהיגים, עם זאת, מבצעים פעמים רבות בחירות תת-אופטימליות, כדי להמשיך ולמלא את תפקידם במציאות הטעונה מבחינה פוליטית של ההגנה הלאומית. החלטות כאלה עשויות לשקף את הברירה היחידה, ולעיתים הן גם 'סבירות'. אך כאשר מספר בחירות תת-אופטימליות מצטברות בעת משבר, כמו שקרה בשנת 1940 במערכה על צרפת, מוסדות ויחידים מוצאים עצמם אובדי עצות מלהסביר איך הם יכלו להיות כל כך עיוורים.
מתוך: Why air forces fail: the anatomy of defeat
תמונות: Airminded
