ספר ויקרא בפותח עם המילה 'ויקרא' כשהאות א' במילה היא זעירה. לא זאת בלבד, אלא שכל נוסח הפסוק הראשון בספר הוא לקוי לכאורה מבחינה דקדוקית:
כתוב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
הנוסח הנכון על פי הדקדוק הוא: ויקרא ה' אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמור.
כלומר שם הקב''ה צריך להופיע לאחר המילה 'ויקרא', ולא לאחר המילה ו'ידבר'.
מהשילוב שבין האות הזעירה בסוף המילה 'ויקרא' למיקום שם הקב''ה במשפט אפשר ללמוד כי תוכן המשפט האמיתי אינו מיועד להסבר פשוט. משפט זה מתאר את חווית האל שאינה ניתנת להבעה בלשון רגילה, כיוון שהיא נשגבת יותר מהשפה.
כזה הוא ספר 'ויקרא' כולו. יש בו קפיצות ומהפכים בתוכן, שכול מטרתם היא להמחיש לקורא את החוויה האלוהית שמעניק המישכן. סדר הדברים בספר משתנה שוב ושוב כדי שהמהות הערכית תיבלוט יותר מהצורה החיצונית.
ענין זה של סדר דברים נצחי שאינו תלוי בזמן ובמקום מופיע בתחילת פרשת צו בפסוק הבא:
זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.
על המזבח יוקדת אש התמיד, שהיא מקור משיכה רוחני תמידי לכל העם. אין ענין זה פשוט כמו שהוא נראה לכאורה, שכן גלומה באש התמיד הבטחה שניתן לראות בה גם מעין יומרה, שיש אף מי שיוכל להיתלות בה בבחינת 'אחיזה בקרנות המזבח'.
במהלך הפרשה מקדש משה את אהרון ובניו באמצעות משיחת דם איל המילואים על האוזן, בוהן היד, ובוהן כף הרגל הימניים שלהם. זהו מעין 'טכס הענקת דרגות', שלאחריו חוזרים בדרך כלל בני האדם אל שגרת היומיום.
אך סוף פרשת צו מדגיש כי מדובר במעמד ערכי: לאחר שהוקדשו מצטווים אהרון ובניו הכוהנים שלא לצאת מפתח אוהל מועד למשך שבעה ימים, כדי שיכופרו.
