ספר ויקרא עוסק בדיני קורבנות בעלי החיים שהם עניין מוחשי.
בניגוד הקיים בין שם הספר לתוכנו מגולמים קורות עם ישראל במהלך תקופת הגלות, שבה נעקר מאדמתו ונאלץ להסתפק בביטויי קורבן מופשטים, מילוליים.
אך מי שבוחן את הספר לאורכו מוצא כי הוא ניתן לצימצום למיקשה אחת.
במהלך הספר יש מעבר הדרגתי מהיחיד אל הכלל: מדינים אישיים אל דינים חברתיים, ומהם אל דינים בקנה המידה הארצי.
בתחילת הספר קורבנות בעלי החיים מקבילים לאברי הגוף השונים ולמצבי הנפש הכרוכים בהם. החלב, היותרת, והכליה הם קורבנות אשם. חזה התנופה ושוק התרומה הם קורבנות מנחה. האיל והשור הם קורבנות שלמים.
במרכז הספר מופיעים דיני טומאה וטהרה בציבור.
בסוף הספר מופיעים דינים שקשורים לקדושת הארץ, כדוגמת דיני הביכורים, חג הסוכות, והשמיטה.
המעבר ההדרגתי הוא ברוח מפת דמות האדם של ארץ הקודש. המוחשי והרוחני שזורים זה בזה.
