הפרשה עוסקת בעיקר בפרטי הקמת המשכן, אך בתחילתה מוזכרת מצוות השבת. הפסוקים הבאים מופיעים בזה אחר זה: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ...
השבת והמשכן הם בבחינת שני ניגודים שמאירים זה על זה. השבת היא הזמן והמשכן הוא המקום. זמן ומקום הם שני ניגודים שאינם מתחברים אלא בעולמות העליונים ביותר והתחתונים ביותר.
לכן מצוות התרומה היא זאת שבאמת פותחת פתח בחומה המפרידה בין האדם לאלוהים. היא מחברת בין הזמן למקום. היא חשובה כמו יכולת ההבנה האישית של דבר מתוך דבר, והסדר החברתי המבוסס על אמון הדדי, שמקורם בתחושת הצדק הטבעי.
הקמת המשכן התרחשה בעיצומו של משבר כלכלי, לאחר שהעם הפסיד את רוב כספו במעשה העגל. אך לאחר שאחזה בו רוח ההתנדבות נוצר צורך לעצור את שטף התרומות, שהתקבלו מהן יותר מידי.
ניתן ללמוד רבות מהפרשה על הדרך להיחלץ ממשבר כלכלי. הכסף אינו אלא השתקפות צלם האדם בהמון.
