עיניו של יעקוב כבדים מזוקן. פעם הוא רואה ופעם לא. את יוסף הוא מזהה, אך לא את נכדיו.
חז''ל מפרשים כי יעקוב נתן שכל לידיו כאשר שיכל אותן מעל אפרים ומנשה.
לכאורה הכוונה למעשה ספונטאני, מעין רפלקס שבו ניתן פורקן מיידי לתחושת הגוף הפנימית.
אך ליעקוב היתה שהות כדי לשקול את המעשה, כי יוסף מציב את הנכדים בפניו, לוקח אותם חזרה מברכיו, מדבר איתו, ולבסוף מעמידם לברכה.
לאחר האיחוד המשפחתי במצרים נסגר מעגל היחסים הרעועים בין האחים, ויעקוב מנצל זאת למעשה סימלי, לפיו בין נכדיו הבן הצעיר יקבל ברכה לפני הבן הבכור.
התעתועים האופטיים מקבילים לתעתועי גורלו של יעקוב, והוא מאחד בין המראות לטובת אמת נשגבת של שיוויון.
המילה 'שיכול' קרובה למילה 'שכל', ושתיהן קרובות למילה 'מישקל', שהיא מילה נרדפת למילה 'מאזניים'.
המעשה הוא ביטוי לכמיהת ההורים לשיתוף פעולה בין צאצאיהם, על פי הדימוי לפיו אגודת זרדים המשולבים זה בזה היא חזקה יותר מאשר קורת עץ בודדה.
פרשה זאת היא סופו של ספר בראשית. ברכות יעקוב לבנין סוגרות את המעגל שהתחיל בסיפורי גן העדן וקין והבל.
ספר שמות אינו אלה בחינה מחודשת של עלילות ספר בראשית מתוך נקודת מבט מרוחקת מבחינת המקום, התפישה השכלית, והזמן:
העם נמצא במצרים, ארץ ממודרת והיררכית מבחינת החברה והאמונה, שבה התפישה ההוליסטית של בני ישראל את האחדות בין האדם האל והארץ אינה מובנת, ויוצרת מבחנים קשים.
