מחירי הנפט נוסקים, ומביאים להתעשרות של בודדים, אילי הנפט וחברות הנפט. הדבר יוצר חוסר צדק חברתי משווע. בנוסף, חלק מכספי הנפט מממן את התעצמות האיסלאם הפונדמנטליסטי והטרור האיסלאמי.
אך המחיר היקר ממריץ לחיסכון באנרגיה, ולחיפוש אחר אנרגיה חלופית נקייה, שתעצור את התעצמות אפקט החממה, העלול להביא להתחממות מסוכנת של כדור הארץ, כתוצאה מהצטברות של גזי פליטת דלק באטמוספירה.
הפרדוקס הוא שכתוצאה מכך יוצא שדווקא העשירים המעטים, העושקים במחירים מופקעים את המוני הצרכנים, הם ה'צודקים', שכן בהפקעת המחירים הם יוצרים תמריץ לחיסכון ושינוי.
פטריק זיסקינד, בסיפרו רב המכר 'הבושם', מתאר רעיון דומה, שבא ממוחו ההזוי של אציל צרפתי מהמאה ה-18: אציל זה המציא שיטה כלכלית של מס פרוגרסיבי מהופך, שלפיו העניים ישלמו יותר מס מאשר העשירים, כדי שיווצר למען העניים תמריץ רב יותר לעבודה.
פרדוקס משבר האנרגיה נתפס בעיני רבים כמצבו הקיומי הטבעי של האדם.
ניתן אולי לשער כי לבטים פוליטיים כבדי משקל קיימים אצל מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, שעה שהם באים להחליט אם להשקיע בפיתוח אנרגיה חלופית, ובעיקר בתחום המוביל של אנרגיית השמש, באמצעות משטחים של תאים פוטואלקטריים.
מי שייהנו מכך לכאורה יהיו מדינות ערב, בעלות המדבריות הגדולים ואנרגיית השמש הבלתי מוגבלת. אם כעת הן מייצאות נפט, בעתיד הן תוכלנה לייצא חשמל שהופק באמצעות אנרגיית השמש, בכמויות הרבה יותר גדולות.
שאלת ההתעצמות הפוטנציאלית של מדינות ערב כתוצאה מפיתוח אנרגיות חלופיות לנפט אינה רלבנטית.
כתוצאה מפיתוח מצטבר של מקורות שונים, אנו קרובים כיום לעידן של שפע גלובאלי באנרגיה נקייה.
אנרגיה יותר איכותית, זמינה וזולה אינה יותר עניין טכני, אלא פוליטי בלבד.
כל מדינה מסוגלת כבר להפיק את כל האנרגיה שהיא זקוקה לה בכוחות עצמה, ממקורות חלופיים. השמש היא המקור העיקרי, אך יש מקורות נוספים, כמו אנרגיית הרוח, ביו-אנרגיה, אנרגיה אטומית, אנרגיה מימנית ועוד.
מדינות מפותחות רבות אף פועלות לכך באמצעות סיבסוד מתאים.
בגדר האפשרי נמצאת רשת חשמל עולמית, דומה לרשת האינטרנט, אשר תהיה מסוגלת לספק חשמל, בעיקר באמצעות אנרגיה סולארית, ממקומות בהם זורחת השמש למקומות בהם יש חשיכה, מבלי צורך לאגור חשמל.
בעידן שפע האנרגיה תתעצם חשיבות הגורם האנושי.
לכאורה דווקא במצב של אנרגיה יקרה חשיבות גורם זה עולה, שכן מדינות עניות במקורות אנרגיה, כדוגמת ישראל, חייבות לממשו במלואו כדי להגיע להכנסה לאומית מספקת.
אך בעידן בו יתקיים פחות או יותר שיוויון בין משקי כל המדינות מבחינת אספקת האנרגיה, תהיה השאלה המרכזית כיצד לעשות בה שימוש מושכל.
ההתמקדות של שוחרי איכות הסביבה תהיה חייבת לעבור משאלת התחממות כדור הארץ, לשאלת התפשטות שימושי הקרקע הבלתי מבוקרים.
השימוש המוגבר במכוניות מונעות חשמל עלול להביא להתפשטות יתר של רשת הכבישים, שגם כיום זוללים קרקע ירוקה בכמות בלתי נסבלת.
אנרגיה סולארית אישית בטכנולוגיות זולות תביא לביטול הצורך להתחבר לרשת החשמל, ויצוצו ישובים בלתי מתוכננים בכל מקום.
קברניטי מדינת ישראל נוקטים מדיניות של בת יענה בשני תחומים בעלי זיקה זה לזה:
המדינה אינה משקיעה כמעט באנרגיה חלופית, מה שדירדר את מעמדה הבינלאומי בסקטור זה מ'מפותח' ל'מתפתח'. הדבר משתלב באינטרסים של האיגודים המקצועיים החזקים במדינה.
המדינה גם מקלה ראש, מחמת אינטרסים מקומיים ופוליטיים, בפיקוח על הבנייה, ומאפשרת אנרכיזם של בנייה ללא פיקוח בכל מקום כמעט, ולדוגמא באזורי ירושליים, הגליל והנגב.
מדינת ישראל חייבת לספק פיתרונות לאנושות בנושאים אלה, כיוון שהיא נמצאת בעין הסערה של המערכת הבינלאומית בשאלות הנפט והנפש. אך הפרדוקסים מצטברים, ועיקרון האבסורד מניע את הצמרת הפוליטית בישראל. דרושים חשיבה מדינית, חקיקה מיידית ותמריצים, כדי להביא לשינוי משמעותי.
